דין נותר במוח העצמות
פסחים פג ע"א - פה ע"א
"אילימא דלית בהו מוח - למה בשריפה? נשדינהו! אלא פשיטא - דאית בהו מוח".
פירש רש"י: "נשדינהו - ישליכם, דלא הצריך הכתוב שריפה אלא בראוי לאכילה וניתותר, כדכתיב (שמות יב, י) לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, ואם תותירו – תשרפו".
וקשה, למה קיימת חובה לשרוף את מוח העצמות, והלא גם הוא אינו ראוי לאכילה שהרי לא ניתן לחלצו משום איסור שבירת עצם! הניחא לסוברים בדף פד ע"ב שמהתורה לכל הפחות מותר לחלץ את המוח בגחלת או בנא או מבעוד יום, אלא לאוסרים קשיא (רבינו חיים הוכיח בתוספות דף פה ע"א ד"ה כשהוא אומר, שלרבא האיסור בגחלת מהתורה, שהרי מפסיד בידים. גם ברש"י שם ד"ה ומה אני, משמע שלאביי אין איסור תורה למרות שהתורה לא חייבה להשתמש בגחלת. אך קשה למה לא הקשו מברייתא זו לאביי? לכן י"ל שגם לאביי אסור מהתורה שכן נהנה ומתכוין שיפקע. ובדברי הגמרא בדף פד ע"ב: "מבעוד יום נמי, גזירה" הלשון לאו בדוקא, ורק במבעוד יום הגזירה מדרבנן).
לכאורה ניתן היה לומר שהמוח ראוי לאכילה משום שבפועל ניתן לשבור את העצם ולחלצו, למרות האיסור שבדבר.
סברה כזו מצינו במסכת גיטין דף פד ע"א, התנאי על מנת שתעלי לרקיע נחשב לתנאי שלא ניתן לקיימו. וכן התנאי על מנת שתבעלי לאבא, כיון שאין הדבר תלוי בידה. אבל התנאי על מנת שתאכלי בשר חזיר נחשב לתנאי שניתן לעשותו למרות שיש בכך איסור.
אלא שבסוגייתנו לא ניתן לומר כך, שכן משמעות הדרשה היא: לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר – אסורים אתם להותיר. ואם בכל זאת תותירו דבר שהוא בכלל איסור לא תותירו – תשרפו. ואילו את המוח אין איסור להותיר, ואדרבה, יש איסור לאוכלו משום שנדרשת לשם כך שבירת העצם!
מטעם זה גם לא ניתן לטעון שהמוח עצמו ראוי לאכילה ולכן גם חייב בשריפה, ורק דבר חיצוני מעכב להגיע אליו – "אריא הוא דרביע עליה" (מסכת עירובין דף עח ע"ב). לא ניתן להפטר בטענה זו שכן סוף כל סוף לא על מוח זה צוותה תורה לא תותירו, ולכן גם אינו בתשרפו.
אלא שהסברה בזה מבוארת בעיון בדרשה שבדף פה ע"א ממנה למדו איסור שבירת עצם שיש בה מוח:
"תניא: ועצם לא תשברו בו - אחד עצם שיש בו מוח, ואחד עצם שאין בו מוח. ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בלילה הזה - בבשר שעל גבי העצם.
או אינו אלא בבשר שבתוך העצם, ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו - בעצם שאין בו מוח, אבל בעצם שיש בו מוח - שובר ואוכל. ואל תתמה, שהרי יבא עשה וידחה לא תעשה?
כשהוא אומר ועצם לא ישברו בו בפסח שני, שאין תלמוד לומר, שהרי כבר נאמר ככל חקת הפסח יעשו אתו, הוי אומר: אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח".
היוצא מהדברים שמעיקר הדין מוח העצמות בכלל מצוות אכילת הפסח, והיה ראוי שמצוות אכילתו תדחה את איסור שבירת העצם. אלא שגילתה התורה באופן מיוחד שאף על פי כן אין לשבור את העצמות כדי לאוכלו. והטעם לכך כדלקמן.
בפסוק בבמדבר ט, יב מנויות יחד שתי מצוות זו אחר זו: לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ. וגם במשנה באים שני איסורים אלו כרוכים יחדיו. וקיים קשר בין שתי מצוות אלו – הן עומדות בסתירה זו לזו בענין אכילת מוח העצמות. מעיקר הדין המוח ניתן לאכילה ולכן אסור להותירו, ואיסור השבירה אף ראוי היה להדחות משום כך. ודוקא משום כך נדרשה דרשה מפורשת לאסור גם שבירה זו.
מעתה מבוארת משמעות הפסוק כולו. למרות חובת המצוה: לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, למרות זאת – וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ. אל לכם לנבור אחר כל הראוי לאכילה עד כדי שבירת עצם כדרך העבדים הרעבתנים. בני מלכים הנכם, ואכלוהו כדרך בני חורין.
