הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
דרשה של הרמב"ם שלא כמובא בגמרא
פסחים צ ע"א
מאי היא דרבי אושעיא? דתנן: נתן לה מוקדשין באתננה - הרי אלו מותרין. עופות דחולין - הרי אלו אסורין. שהיה בדין; ומה אם מוקדשים שהמום פוסל בהן - אין אתנן ומחיר חל עליהן. עופות שאין המום פוסל בהן - אינו דין שאין אתנן ומחיר חל עליהן? תלמוד לומר: +דברים כג+ לכל נדר - לרבות את העופות. קל וחומר למוקדשין מעתה: מה עופות שאין המום פוסל בהן - אתנן ומחיר חל עליהן, מוקדשין שהמום פוסל בהן - אינו דין שאתנן ומחיר חל עליהן? תלמוד לומר: לכל נדר - פרט לנדור. אלא טעמא דכתב רחמנא נדר, הא לאו הכי הוה אמינא: מוקדשים חל איסור אתנן עליהן, והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו! - אמר רבי אושעיא: בממנה זונה על פסחו, ורבי היא.
1.
מהגמרא משמע שלפי "רבי" היה ראוי להיות נאסר באתנן כיון שנחשב שלו אלא שמטעם גזירת הכתוב "לכל נדר" פרט לנדור אין חל עליו - על קרבן הפסח שהמנה אותה עליו - איסור אתנן.
2.
רמב"ם הלכות איסורי מזבח פרק ד הלכה טו:
נתן לה חטים ועשאתן סולת, זיתים ועשאתן שמן, ענבים ועשאתן יין הרי אלו כשרים, שכבר נשתנו,
נתן לה בהמת קדשים באתננה לא נאסרה למזבח ואפילו מנה אותה על פסחו ועל חגיגתו באתננה לא נפסלו המוקדשין שכבר זכה בהן גבוה משעה שהקדישן,
וכן אם נתן לה דבר שאינו שלו לא פסלו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אא"כ נתייאשו הבעלים, אבל אם נתן לה עופות אף על פי שהן מוקדשין אתנן חל עליהם ואסורים ומדברי קבלה הוא דבר זה. +/השגת הראב"ד/ אף על פי שהן מוקדשים. א"א לא כן אנו מקובלין שהעופות אם מוקדשין הן הרי אמרו פרט לנדור אלא בעופות של חולין היא שנויה והא קמ"ל אף על פי שאין המום פוסל כאן אתנן ומחיר חל עליהן כדאיתא במתני' דתמורה.+
הרמב"ם כעיקרון פוסק כ"רבי", שקרבן פסח נחשב כממונו:
3.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ד הלכה י:
המפריש מעות לפסחו והותירו, יביא המותר שלמים, הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו, הרי המעות שיקח מהן בחלקם חולין, אף על פי שזה הפריש טלה לפסחו וזה הפריש מעות לפסחו ולקח ממנו המעות ומנהו על פסחו הרי המעות חולין שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן ואת חגיגתן ואת מעות פסחיהן וחגיגתן.
ואילו בהלכה לעיל הרמב"ם הביא נימוק שקרבן פסח ממון גבוה ולכן לא נאסר באתנן, ולא מהנימוק שהובא בגמרא. כך מקשה ה"כסף משנה":
4.
כסף משנה הלכות איסורי מזבח פרק ד הלכה טו:
נתן לה בהמת קדשים באתננה לא נאסרה למזבח. משנה שם. ומ"ש ואפילו מנה אותה על פסחו וחגיגתו באתננה לא נפסלו המוקדשין וכו'. שם אהא דממעט מוקדשין מדכתיב לכל נדר להוציא את הנדור ומקשה טעמא דמעטינהו קרא הא לא מעטינהו קרא ה"א כי יהיב לה מוקדשין חל עליהם אתנן ומחיר והא לאו ממוניה הוא
אמר רב הושעיא בממנה על פסחו ורבי היא וכו' [דאמר] אם אין לו ממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו ומעותיו חולין ופסק רבינו בהלכות קרבן פסח פ"ד הלכה כרבי.
ומ"ש רבינו שכבר זכה בהם גבוה משעה שהקדישן. היינו לומר דאע"ג דהממנה אחרים עמו על פסחו המעות חולין וא"כ כשמנה את זו על פסחו באתננה היה ראוי ליפסל לא נפסל מפני שמשעה שהקדישו זכה בו גבוה ואימעיט מדין אתנן מלכל נדר להוציא את הנדור:
והוא מיישב בדוחק את לשונו של הרמב"ם.
5.
וראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קלז, שמביא כמה תרוצים של פרשני הרמב"ם.
ונראה אולי לומר, שהרמב"ם מפרש את הדרשה שבגמרא שלעניינים מסויימים - אתנן - נחשב כממון גבוה ולא כממון הדיוט [ואולי זו כוונת כמה פרשנים].
5.1
אם האמור בסעיף 5 נכון הרי שיש בזה הסבר כללי לדרשות הרמב"ם, שפעמים רבות בהלכותיו הוא מביא נימוק /דרשה שונה מהאמור בגמרא, והפרשנים אומרים שהסיבה היא, שכיון שהדין המסויים נכון הרי שהרמב"ם בוחר נימוק "קל" יותר. אולם כאן הבאנו "קצת" באופן שונה, שהרמב"ם סובר שהדרשה בגמרא מלמדת על עיקרון "חדש" שחל באופן נקודתי באותו עניין בלבד שנדון בגמרא.
וראה עוד בביאור דברי הרמב"ם, "מתיבתא", "אליבא דהלכתא", עמוד טו בהערה פ.
