הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"מדאורייתא נמי"; "כדרב..."

פסחים צ ע"א-ע"ב

גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: שוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים,
ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. ועולא אמר: אף שוחטין וזורקין על טמא שרץ. לרב, מאי שנא טבול יום - דחזי לאורתא, טמא שרץ נמי חזי לאורתא! - מחוסר טבילה. - טבול יום נמי מחוסר הערב שמש! - שמשא ממילא ערבא. - מחוסר כפורים נמי, הא מחוסר כפרה! - שקינו בידו. - טמא שרץ נמי, הרי מקוה לפניו! - דילמא פשע. - אי הכי, מחוסר כפורים נמי - דילמא פשע! - כגון דמסרינהו לבית דין, וכדרב שמעיה. דאמר: חזקה, אין בית דין של כהנים עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופרות. 
ולרב מדאורייתא מיחזא חזי ורבנן הוא דגזרו ביה, אלמה אמר רב: מטמאין אחד מהן בשרץ? 
אלא: לרב מדאורייתא נמי לא חזי, דכתיב +במדבר ט+ איש איש כי יהיה טמא לנפש מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח, דהיינו טומאת שרץ, ואמר רחמנא נידחי.

1.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ו הלכה ד:

מחוסרי כפורים שחל יום הבאת קרבנותיהן בארבעה עשר, שוחטין עליהן ומקריבין קרבנותיהן בארבעה עשר בניסן בין קודם שחיטת הפסח בין אחר שחיטתו, ואוכלין פסחיהן לערב,
ואין שוחטין עליהן עד שימסרו קרבנותיהן ביד בית דין שמא יפשעו ולא יקריבו אותם.

ראה ב"מתיבתא", הערה יא: בפשטות לפי המסקנה - שלפי רב באמת מדאורייתא טמא שרץ ראוי לשחוט עליו - הגמרא חזרה בה מהדין שרק אם מסרו את קרבנותיהם לבית דין מקריבים גם על מי שמחוסר כיפורים כי כך לא יפשע באופן שלא יקריב. והנה הרמב"ם מביא דין זה גם להלכה.

2.
ומשיב ה"שפת אמת": מלשון הגמרא "מדאורייתא נמי" משמע, שגם למסקנה יש טעם לאסור מדרבנן משום שמא יפשע, אלא שהוסיפה הגמרא שאף מדאורייתא אינו ראוי לשחוט עליו.

3.
ארץ יהודה הלכות קרבן פסח פרק ו הלכה ד:

[ד] מחוסרי כפורים וכו' עד שימסרו קרבנותיהן ביד בי"ד וכו'. יש לדקדק למה השמיט רבינו טעמא דרב שמעיה דאמר חזקה אין בי"ד של כהנים וכו'. והנה ראיתי להרע"ב שכתב כדברי רבינו והרב תוס' יום טוב כתב עליו ההיא דרב שמעיה עיין שם ולי אפשר שהרע"ב פסק כרב ששת דאמר בעירובין דף ל"ב דחזקת שליח עושה שליחותו אפי' בשל תורה וכדפסק הר"ש שהביאו התוס' שם ולדידיה אין צריכין לדרב שמעיה ובפסחים פ' האשה שהוצרכו לאוקומי טעמא דרב כדרב שמעיה הוא לרווחא דמלתא כי היכי דתתוקם שמעתיה דרב אפילו לרב נחמן דפליג אדרב ששת בעירובין שם ולכן הרע"ב סתם דבריו משום דבלא"ה חזקת שליח עושה שליחותו. ברם לרבינו שפסק בפ"ד דתרומות כרב נחמן דאין חזקת שליח עושה שליחותו א"כ על כרחך אית ליה דרב שמעיה וכדאוקמה בעירובין וא"כ למה השמיט רבינו טעמא דרב שמעיה שו"ר לרבינו ספ"ב מהל' מחוסרי כפרה מייתי לה לדרב שמעיה וא"כ י"ל שסמך רבינו כאן על מ"ש שם...

הוא שואל מדוע הרמב"ם לא מביא את הנימוק בסוגייתנו לדין שיש למסור את הקרבן לבי"ד כדי שלא נחשוש לפשיעה שלא יקריב את הקרבן, ונמצא שהיה מנוי על קרבן פסח שלא כדין. אלא אם כן נאמר שהרמב"ם פוסק שיש חזקה כללית, ששליח עושה את שליחותו, ולא צריך חזקה ספציפית-מיוחדת של בי"ד דווקא, אבל הרמב"ם עצמו הרי פוסק במקום אחר שאין חזקה ששליח עושה שליחותו [באיסורים - כבסוגייתנו], ומדוע אם כן לא הביא את החזקה של רב שמעיה בסוגייתנו.

4.
ונראה שהביטוי בגמרא "כדרב שמעיה" משמעו שהדין שאמר רב שמעיה [היו כמה חכמים בשם זה. הקדום ביותר חי בדור השלישי שלפני אביי ורבא] היה ידוע וברור כבר לכל החכמים הקדומים יותר, ולכן הרמב"ם קבע את הנובע מתוך העיקרון של רב שמעיה - שלגבי בית דין יש חזקה שמקריבים בזמן את הקרבנות - כברור מאליו בלי להביא את הנימוק עצמו. וזה גם מסביר את העניין כיצד משנה מבוססת על פי כלל שקבע אמורא "מאוחר".