הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הרמב"ם מביא נימוק אחר מהמוזכר בגמרא ומסתמך על הלכה שכתב במקום אחר
פסחים צב ע"א
גר שנתגייר וכו'. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מחלוקת בערל נכרי, דבית הלל סברי: גזירה שמא יטמא לשנה הבאה, ויאמר: אישתקד מי לא טבלתי ואכלתי - עכשיו נמי אטבול ואוכל. ולא ידע דאשתקד נכרי הוה, ולא מקבל טומאה. עכשיו ישראל, ומקבל טומאה. ובית שמאי סברי: לא גזרינן.
אבל ערל ישראל - דברי הכל טובל ואוכל את פסחו לערב, ולא גזרינן ערל ישראל משום ערל נכרי. תניא נמי הכי, אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ערל ישראל שטובל ואוכל את פסחו לערב, על מה נחלקו - על ערל נכרי. שבית שמאי אומרים: טובל ואוכל את פסחו לערב, ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.
1.
רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ו הלכה ז:
ישראל ערל שמל בערב הפסח שוחטין עליו אחר שמל,
אומרים הפרשנים, שיש להוסיף ברמב"ם שדווקא אחרי שטבל שוחטין עליו. ויש לסמוך על דברי הרמב"ם בהלכות פרה אדומה פרק יא הלכה ג. אמנם דברים אלה נאמרו כדי ליישב את דברי הרמב"ם.
1.1
אבל חשוב ללמוד מכאן יסוד חשוב בשיטתו של הרמב"ם בספרו "משנה תורה", שלעיתים הוא מסתמך בהלכה מסויימת על הלכה אחרת שנאמרה במקום אחר.
1.2
אלא שנראה שקצת קשה, מדוע בכל זאת הוא לא הזכיר זאת במפורש. אם מדובר רק בהלכה שאמר בקצרה במקום אחד, ובמקום אחר האריך בביאור העניין, ניחא, אבל כאן מדובר שחסר פרט ממשי בדין [על נושא זה דנו הרבה בפרשני הרמב"ם].
2.
המשך דברי הרמב"ם:
אבל גר שנתגייר ביום ארבעה עשר ומל וטבל אין שוחטין עליו שאינו אוכל לערב והרי הוא כפורש מן הקבר שצריך שבעה ימים ואחר כך יטהר, גזירה שמא יטמא גר זה למת לשנה הבאה ביום ארבעה עשר ויטבול ויאכל לערב ויאמר אשתקד כך עשו לי ישראל כשמלתי טבלתי ואכלתי לערב,
שאלה ותשובה בניסוח רמב"ם:
והלא גזירה זו מדבריהם ופסח בכרת
והיאך העמידו דבריהם במקום כרת ביום הקרבן שהוא יום ארבעה עשר,
מפני שאין הגר מתחייב במצות עד שימול ויטבול, ואינו טובל עד שירפא מן המילה כמו שביארנו בענין הגירות, לפיכך העמידו דבריהם במקום זה, שהרי זה המל יש לו שלא לטבול עד שיבריא ולא יבוא לידי חיוב כלל.
+/השגת הראב"ד/ ביום הקרבן שהוא יום י"ד. א"א כאן סותר מ"ש למעלה שהוא עושה בכאן יום י"ד זמן הקרבן ולפי דבריו היה לו לומר כאן ליל ט"ו שהוא זמן אכילתו.+
ולגבי הגר הרמב"ם מנמק נימוק שלא מוזכר בגמרא. [ראה גם "מתיבתא", אליבא דהלכתא", עמוד יט, הערה קנ] ולכן גם כאן נראה שמתאים לשיטת הרמב"ם באופן כללי להביא נימוקים [ואפילו פסוקים] שלא מובאים בגמרא כדי לסבר יותר את הדין.
3.
על כל הדברים הנ"ל ראה במקור הבא:
יד מלאכי כללי הפוסקים כללי הרמב"ם והראב"ד והסמ"ג:
דרכו של הרמב"ם ליקח הדרשה היותר פשוטה אף ע"ג דאתדחייה בגמרא ולפעמים מביא פסוק שלא נזכר בגמ' כלל מאחר שהוא מבואר יותר,
... ואף בטעמים כתב מהר"י קורקוס בפ"ז מהלכות תרומות הלכה ח"י ושם פ"ח הלכה ז' ובפ"י מהלכות מעשר שני סוף הלכה ז' דאינו מקפיד רק לכתוב הדבר היותר מתקבל כיון דלא נ"מ מידי לענין דינא ועע"ש פ"ג מהלכות ביכורים הלכה ה' וי' ובפ"א מהלכות שמיטה ויובל סוף הלכה ה':
אין להוציא דין ממה שהרמב"ם מביא דין א' במקום זה ולא הביאו במקום אחר
מעולם לא ראינו ולא שמענו שהרמב"ם ז"ל סותם דבריו בספר היד וסומך על מ"ש בפירוש המשנה זה לא ניתן ליאמר
אלא שדרך הרמב"ם ז"ל לפרש דבריו במקום א' בספר היד ובמקום אחד סותם דבריו וסומך על מ"ש במקום אחר
