רב הונא ובנו
פסחים קא ע"א
"רב הונא קדיש, ואיתעקרא ליה שרגא, ועיילי ליה למניה לבי גנניה {בית חופתו} דרבה בריה דהוה שרגא, וקדיש וטעים מידי".
מסופר על חכם שהיה מתמיד עצום ולא היה מש מעל ספרי תלמודו. אשתו הרבנית היתה מטפלת לבדה בילדים ובכל עניני הבית. יום אחד נגשה אליו ואמרה לו: הילדים גדלו, בעוד מספר דקות תתקיים חתונת בננו, עליך לקום ולהגיע לחופה! הוא קם מעל הספר והחל ללבוש את מעילו. אלא שהמעיל כבר החל להיות צר על מידותיו והוא התקשה בלבישתו. אהה, הוא נאנח, צער גידול בנים...
הרי לנו שאפילו גדולי המתמידים אינם נמנעים משמחת כלולות בניהם. מדוע איפוא התבודד לו רב הונא בתחילה וקידש לבדו בעוד בנו חוגג את נישואיו בבית חופתו, מדוע לא בא לקדש בסעודת שבת החתן?
אלא שאמר רבא במסכת מועד קטן דף כח ע"א: "הני תלת מילי בעאי קמי שמיא, תרתי יהבו לי, חדא לא יהבו לי; חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא - ויהבו לי, ענותנותיה דרבה בר רב הונא - לא יהבו לי". רבה בר רב הונא היה סמל לשיא הענווה, אליה כל כך השתוקק רבא להגיע.
ענוותנותו זו של רבה בר רב הונא נבחנה בהצלחה במסכת קידושין דף לב ע"א: "רב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה, אמר: איזול איחזי אי רתח אי לא רתח. ודלמא רתח {רש"י: ואמר לאבוה מידי בריתחיה}, וקעבר {רב הונא} אלפני עור לא תתן מכשול {שגורם לבנו לחטוא}! דמחיל ליה ליקריה".
וכן במסכת סוטה דף מט ע"ב: "רבה בר רב הונא עבד ליה לבריה טנבורא, אתא אבוה תבריה, אמר ליה: מיחלף בטבלא דחד פומא, זיל עביד ליה אפומא דחצבא או אפומא דקפיזא". למרות שאביו שבר את התוף שעשה, אולי אפילו בפני הנכד שהתוף כבר היה בידיו, נכון היה רבה בר רב הונא להאזין לטעם גזירת אביו וללמוד מהי הדרך הנכונה לייצר תוף אחר. עוד כענין זה כאן או כאן.
אמר רב הונא, בני שכל כך מבטל את עצמו כלפי, עלי לאפשר לו לכל הפחות פעם אחת, ביום שמחתו, שיקבל את הכבוד לו הוא זכאי. אלא שכדברי רב הונא עצמו במסכת מכות דף י ע"ב: "אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא אמר רבי אלעזר: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים - בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו". רוח ממרומים נשבה וכבתה את נרו של רב הונא, והוא נאלץ ליכנס לבית כלולות בנו. מיד הזמינו בנו לקדש. ענהו אביו: (מסכת מועד קטן דף כח ע"ב) "אמר רבי חמא בר חנינא: מנין לחתן שמיסב בראש - שנאמר כחתן יכהן פאר, מה כהן בראש - אף חתן בראש", היום אתה הוא הכהן הגדול, אתה הוא המלך! אתה הוא שתקדש. ענהו בנו: אבא, וכי יכול אני לקדש בפניך?!
הפטיר האב: "רצונו של אדם הוא כבודו" (תוספות ר"י הזקן מסכת קידושין דף לא ע"ב; ספר חסידים סימן קנב; ועוד). וקדיש, וטעים מידי.
