הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

"ואזדא רב... לטעמיה"

פסחים קא ע"א

אותם בני אדם שקידשו בבית הכנסת. אמר רב: ידי יין - לא יצאו, ידי קידוש - יצאו. ושמואל אמר:
אף ידי קידוש לא יצאו. אלא לרב, למה ליה לקדושי בביתיה? - כדי להוציא בניו ובני ביתו.
ושמואל, למה לי לקדושי בבי כנישתא? - לאפוקי אורחים ידי חובתן, דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא.
ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר שמואל: אין קידוש אלא במקום סעודה.
סבור מינה: הני מילי - מבית לבית, אבל ממקום למקום בחד ביתא - לא. אמר להו רב ענן בר תחליפא: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דשמואל, ונחית מאיגרא לארעא, והדר מקדש.

1.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רב לשמואל אם אנשים ששומעים קידוש בבית הכנסת יצאו ידי חובת קידוש. שמואל אומר שאינם יוצאים ידי חובת קידוש, וצריכים לקדש בביתם. שואלת הגמרא אם כן מדוע בכלל מקדשים בבית הכנסת, ועונה הגמרא שמקדשים עבור האורחים שכן אוכלים ושותים שם.

2.
יוצא, שברור שדינו של שמואל מבוסס על העיקרון של "אין קידוש אלא במקום סעודה",

3.
והגמרא ממשיכה מייד "ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה".

3.1
ותמוה מאד, כי הביטוי "ואזדא שמואל לטעמיה" משמעו שאת העיקרון שמואל אמר במקום אחר, בנושא אחר, על ברייתא וכד' ואת אותו עיקרון מיישמים גם כאן, אבל בסוגייתנו הרי מדובר שהעיקרון של שמואל "אין קידוש..." נאמר בדינו המדובר כאן של שמואל, ומספיק היה שהגמרא תאמר: "... בבי כנישתא, מפני ש"אין קידוש אלא...".

3.2
ראה ב"מתיבתא" הערה ח, ושם, ב"ילקוט ביאורים", עמודים מז-מח, שמביא כמה הסברים. כל ההסברים שם מסבירים שיש בסוגייתנו שני דינים של שמואל. הדין הראשון: השומעים בבית הכנסת "אף ידי קידוש לא יצאו", והדין השני, שמקדשים בבית הכנסת עבור האורחים. ועל הדין השני שמואל אמר את העיקרון של "אין קידוש אלא במקום סעודה", והגמרא משליכה מזה על הדין הראשון שהשומעים בבית הכנסת [שאינם אוכלים שם] לא יצאו ידי חובה.

3.3
אבל עדיין קשה, הרי בכל זאת מדובר באותו עיקרון שחל על אותה מציאות.

4.
ועל כן נראה לומר דבר חדש: כוונת הגמרא בביטוי "ואזדא שמואל לטעמיה" היא פשוטה יותר. הביטוי הנ"ל לא מתייחס לדין שמוזכר בעניין אחר לגמרי [כבדרך כלל], אלא הוא מתייחס להמשך. כלומר, בגלל דינו העקרוני של שמואל הגמרא מספרת ששמואל עצמו התנהג באופן שהקידוש היה במקום הסעודה.
וכנראה ש"סתמא דגמרא" מביאה את ה"הלכה למעשה" ששמואל נהג כשיטתו בפועל, ובגלל ש"מעשה רב" לכן כך נפסק להלכה – כשמואל.

5.
בהמשך העמוד:

ורבי יוחנן אמר: אף ידי יין נמי יצאו. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רב חנין בר אביי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן: אחד שינוי יין

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קא עמוד ב

ואחד שינוי מקום - אין צריך לברך.

לכאורה גם כאן קשה כלעיל, וכאן לא ניתן ליישב כלעיל כי לא מדובר בהתנהגות של רבי יוחנן.

5.1
אלא נראה לומר שכאן רבי יוחנן אמר את דינו "אחד שינוי יין..." לא על דינו שנחלק בסוגייתנו עם רב ושמואל, אלא דבריו מתייחסים לדברי הברייתא בהמשך הסוגיה, והגמרא היא זו שמקשרת ["ואזדא רבי יוחנן לטעמיה"] לדינו של רבי יוחנן ביחס לשומעים קידוש בבית הכנסת.