רבי, למדני תורה
פסחים קיב ע"א
"אמר לו: רבי, למדני תורה. אמר: איני מלמדך. אמר לו: אם אין אתה מלמדני - אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות".
הכיצד אמר רשב"י כדברים הללו, וכי מותר לאיים על רבו מובהק שיגרום לו מיתה, על מנת שילמדנו?! ולמפרשים שלא דיבר רשב"י אלא בדרך הפלגה – קשה יותר, הלא דרך חוצפה היא זו! כך הקשה הנופת צופים, הובא בספר דף על הדף.
עוד קשה, וכי זו מידת רבי עקיבא לחשוש מללמד את רשב"י תורה?! הלא הוא שלימד במסכת ברכות דף סא ע"ב את פפוס בן יהודה שאין לחשוש מלהקהיל קהילות ברבים ולעסוק בתורה – ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה!
והדברים מתבארים על פי שני מעשים.
כשנתברר שרוצח ראש הממשלה למד בישיבת כרם ביבנה פנו החוקרים לרב דוד קב שלימד את מסכת סנהדרין וסוגיית דין רודף. הסביר להם הרב קב שלא קיימת מצוה להרוג את הרודף אלא רק להציל את הנרדף, לכן לא קיים כלל דין "רודף" במקום שלא תהיה תועלת לנרדף.
והמעשה השני הוא משל אודות פריץ שהזמין את היהודי שלו לשתות עמו כוסית יין שרוף. חלילה וחס ענהו היהודי, אסורים אנו מלשתות מיינם של גויים, אם לא בשעת פיקוח נפש. בסדר גמור, השיב הגוי ושלף את חרבו, עכשיו כבר מותר לך לשתות! לגם היהודי מיינו של הנכרי, ונאורו פניו. דוקא טעים מאוד! אמר, ופזל לעבר חרבו של הפריץ שכבר הושבה לנדנה...
מעתה מבואר, אמת שסבר רבי עקיבא שאי אפשר להמנע מללמד תורה. אלא שכך טען: למה זה ידבק בי עוון זה שסיכנתי נפשי ויהא דמי בראשי? הלא בשעת הסכנה הנני, וחייב אדם ליזהר אז בכל נדנוד קל של חטא וחסרון. "בזמן דאיכא ריתחא ענשינן" (מסכת מנחות דף מא ע"א).
ענהו רשב"י: הנני באתי לפוטרך מאחריות זו. ומבטיחך אני שאותה סכנה בדיוק תקום בין אם תלמדני ובין אם לאו. מעתה בי בלבד יהא הקולר תלוי, ואינך גורם לעצמך שום תוספת סכנה ושמץ עוון בעסקך בתורה.
