הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"והלכתא"; רב הונא ורב חסדא - כמי הלכה
פסחים קטו ע"א
פשיטא, היכא דאיכא שאר ירקות - מברך אשאר ירקות בורא פרי האדמה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל. היכא דליכא אלא חסא, מאי?
אמר רב הונא: מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואכיל, ולבסוף מברך עליה על אכילת מרור ואכיל.
מתקיף לה רב חסדא: לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה?
אלא אמר רב חסדא: מעיקרא מברך עליה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל, ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה.
בסורא עבדי כרב הונא,
ורב ששת בריה דרב יהושע עביד כרב חסדא.
והלכתא כוותיה דרב חסדא.
רב אחא בריה דרבא מהדר אשאר ירקות, לאפוקי נפשיה מפלוגתא.
1.
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה יב:
מי שאין לו יין נ בלילי הפסח מקדש על הפת כדרך שעושה בשבת ועושה כל הדברים על הסדר הזה,
מי שאין לו ירק ס אלא מרור בלבד, בתחלה מברך על המרור שתי ברכות בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואוכל, וכשגומר ההגדה מברך על המצה ואוכלה וחוזר ואוכל מן המרור בלא ברכה.
פשוט שהרמב"ם פוסק כרב חסדא וכפי שהגמרא פוסקת "והלכתא כוותיה דרב חסדא".
2.
באופן עקרוני הכלל הוא, שהלכה כרב הונא כשחולק על רב חסדא כי היה רבו של רב חסדא:
3.
הליכות עולם שער חמישי פרק ב:
רב הונא ורב חסדא הלכה כרב הונא דרבו דרב חסדא הוה.
לפי זה ברור, שאם הגמרא רצתה להכריע דווקא כרב חסדא היה עליה לומר זאת במפורש "והלכתא..".
4.
ומדוע באמת היא פסקה דווקא כרב חסדא [בניגוד לכלל האמור ךעיל], כנראה בגלל קושייתו על רבו - רב הונא - שנותרה ללא מענה.
5.
ויותר מכך, הגמרא גם מיידעתנו שבסורא עשו כרב הונא והאמורא רב ששת בנו של רב יהושע עשה כרב חסדא. כלומר, שאמוראים מאוחרים יותר נשארו במחלוקת, וממילא, אין צורך כבר להתייחס רק לכלל שהלכה דווקא כרב הונא.
לכן ברור, שאם הגמרא רצתה לפסוק כאחד הצדדים היה עליה להכריע במפורש ולכן כתבה "והלכתא...".
6.
אולם יש כמה קשיים במבנה הסוגיה - בסיומה.
רב אחא בריה דרבא מהדר אשאר ירקות, לאפוקי נפשיה מפלוגתא.
הרי הגמרא כבר פסקה כרב חסדא ומדוע היא מחפשת "פטנט" כדי ללא להיכנס למחלוקת האמוראים! כלומר, מחלוקת רב הונא ורב חסדא הינה כיצד לנהוג אם יש לו רק "חסה" [=מרור], ולכן שני האמוראים אמרו שיש לכתחילה לקחת שאר יקרות בתחילה ואז אין מחלוקת בזה שכן צריך לברך תחילה "פרי האדמה", וכן שבאכילה השניה יקח את החסה ויברך "על אכילת מרור" - כפי שהגמרא עצמה פתחה את הסוגיה ב"פשיטא...".
6.1
אמנם הדין האחרון מוסכם לפי כל השיטות, אלא שהביטוי "לאפוקיה נפשיה מפלוגתא" לא מובן, הרי כבר נפסקה הלכה כרב חסדא במקרה שיש לו רק חסה, ובמקרה כזה שעליו דיבר הרמב"ם. והמעניין הוא שהרמב"ם לא מביא את המסקנה שלכתחילה רצוי לקחת מיני ירקות שאינם חסה.
6.2
סוגיה דומה במבנה שלה יש גם במסכת ברכות דף לח עמוד ב - ראה מה שכתבנו שם.
7.
ב"שולחן ערוך" נפסק גם כרב חסדא וגם כאמוראים שאומרים כיצד ראוי לעשות לכתחילה, וכמסוכם ב"משנה ברורה":
8.
משנה ברורה סימן תעג ס"ק כ:
(כ) או ירק אחר - מאיזה מין שהוא אך לכתחלה טוב שיקח [כג] מאותו המין שמברכין עליו אותה ברכה שמברכין על המרור כדי שיפטור בזה מרור שאוכל בתוך הסעודה אבל לא יקח לזה אחד מחמשת מיני מרור כי אחר שמילא כריסו ממרור איך יברך אח"כ על אכילת מרור ועיין לקמן בסימן תע"ה ס"ב:
9.
ובקשר לשאלתנו הבסיסית על לשון "לאפוקיה נפשיה מפלוגתא" והרי נפסקה הלכה כרב חסדא ואפשר לעשות כמותו לכתחילה. אלא צריך לומר שאת הביטוי והלכתא כוותיה דרב חסדא כנראה כתבו אחרי תקופת אותם אמוראים ואחרי תקופת "עורכי הגמרא" - על ידי הסבוראים. ומשפט זה נכתב כאן בכוונה כי הוא מדגיש את הדין כיצד יוצאים לכתחילה אם יש בידו רק "חסה" - כרב חסדא, אבל עדיף לכתחילה לא להיכנס למצב זה ולקחת ירק אחר כמבואר בקטע האחרון בסוגיה על ידי האמוראים. האמוראים עצמם לא הכריעו במחלוקת בין רב הונא לרב חסדא.
10.
וראה עוד אצל הרב זיני, "רבנן סבוראי", עמוד 91.
