|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים דברי הכל של בוץ - פשתן
"כי אתא רבין אמר: אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים דברי הכל של בוץ, בשאר ימות השנה דברי הכל של כלאים. לא נחלקו אלא באבנטו של כהן הדיוט, בין בשאר ימות השנה בין ביום הכפורים. שרבי אומר: של כלאים, ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר: של בוץ" (יומא, יב ע"ב).
שם עברי: פשתה תרבותית שם באנגלית: Flax שם מדעי: Linum usitatissimum
לנושאים נוספים העוסקים בפשתה תרבותית - הקש/י כאן.
תקציר: מסורת הזיהוי המקובלת רואה בבוץ שם נרדף לשמות פשתן, שש ובד. ייתכן והשמות השונים מייצגים דרכי עיבוד שונות. מסורת אחרת שהייתה נפוצה בין פרשני ימי הביניים דוברי ערבית, ובראשם רבי סעדיה גאון, היא שהבוץ והשש הם ה"עושר". לדעת ז. עמר הכוונה לסיבי הצמח פתילת המדבר שממנו הכינו אריגים יוקרתיים. מהשם בוץ נגזר השם הלטיני byssus שבמקורו היה בעל משמעות זהה אך היום משמעותו השתנתה והוא מתייחס לסיבים חלבוניים המופרשים על ידי צדפות ישיבות ומעגנים אותן לסלעי החוף וקרקעית הים.
השמות הנרדפים לאריגי פשתן במקרא הם שש, בד ובוץ. בניגוד לשמות "שש" ו"בד" המופיעים כבר בתורה הרי שהשם בוץ כמתאר אריג פשתן מופיע במקרא מאוחר יותר. בספר שמואל ב' (ו י"ד) נאמר: "ודוד מכרכר בכל עז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד" ורק לאחר מכן בדברי הימים א' (טו כ"ז) נכתב: "ודוד מכרבל במעיל בוץ וכל הלוים הנשאים את הארון ... ועל דוד אפוד בד". הרד"ק (שם) מזהה בין אפוד הבד בספר שמואל למעיל הבוץ בדברי הימים: "מכרבל במעיל בוץ - מעוטף וכן בארמית פשטיהון וכרבלתהון ומעיל בוץ שאומר הנה הוא אפוד בד שאומר בספר שמואל וכו'". מפשט הפסוק ומפירושי רש"י וה"מצודות" משתמע בניגוד לדעתו משום שלדעתם מעיל הבוץ היה לבוש עליון שכיסה על האפוד ואיננו האפוד. הבוץ היה גם לבוש הלויים כאמור בהמשך הספר (ה י"ב): "והלוים המשררים לכלם לאסף להימן לידתון ולבניהם ולאחיהם מלבשים בוץ וכו'". במגילת אסתר (א ו') מופיע הבוץ כאחד האריגים היקרים בסעודת אחשוורוש: "חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן וכו'" ואריג ממנו הוכנו בגדי מלכות: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות ... ותכריך בוץ וארגמן וכו'" (אסתר, ח ט"ו). אבן עזרא (שם, א ו') מזהה את הבוץ כאריג פשתן יוקרתי שמקורו במצרים: "בוץ - הוא הבד ממיני פשתים במצרים גם ארגמן בצמר". הוא משווה את הבוץ הנעשה מפשתן לארגמן שהיה צבע יקר ביותר שבו צבעו צמר.
הרחבה
לפשתה המקראית שמות נוספים בנוסף לשש ובוץ. בלשון המשנה היא נקראה פשתן ואילו באכדית kitannu, בארמית כתנא או כיתן ובערבית כתן. השם המקראי כתונת, שהיה לבוש עליון שהיה עשוי בדרך כלל מפשתן, נגזר משמות אלו. יוספוס כתב בקדמוניות (ג' ז' ב): "הכהן לובש בגד בד הנקרא כתונת, שמובנה של בד". גם משמעות המונח "בד" המופיע בפסוקים היא פשתן. אונקלוס (שמות, כח מ"ב) פירש שמכנסי הבד של הכהנים הם בוץ: "ועביד להון מכנסין דבוץ לכסאה בשר עריא מחרצין ועד ירכן יהון". בשמות (לט כ"ח) פירש את הפסוק "ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעת שש וכו'": "וית מצנפתא דבוצא וית שבח קובעיא דבוצא וית מכנסי בוצא דבוץ שזיר". בלשוננו "בד" הוא אריג אך ממקורות שונים עולה ש"בד" הוא שם ייחודי לאריג פשתן. "תנו רבנן: בד שיהיו של בוץ, בד שיהו חדשים, בד שיהו שזורים, בד שיהו חוטן כפול ששה, בד שלא ילבש של חול עמהן ... ממאי דהאי בד כתנא הוא? אמר רבי יוסף ברבי חנינא: דבר העולה מן הקרקע בד בבד. אימא עמרא? עמרא מיפצל. כיתנא נמי מיפצל? על ידי לקותא מיפציל. רבינא אמר מהכא: פארי פשתים יהיו על ראשם, ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם לא יחגרו ביזע" (1) (זבחים, יח ע"ב). בוץ – פתילת המדבר
רס"ג תרגם את המילים שש ובוץ ל"עושר". באופן זה הסבירו פרשנים נוספים כמו למשל הבלשן יהודה אבן קריש, רבינו נתן אב הישיבה ותנחום הירושלמי. בפירוש אבן עזרא (שמות, כה ד') אנו מוצאים: "ושש הוא הבד מין ממיני פשתים ימצא במצרים לבדו, רק הוא לבן ואינו צבוע, שש ורקמה ממצרים. והגאון תרגמו בלשון ערבי עושר, וידוע הוא עד היום". ז. עמר מזהה את ה"עושר" עם סיבי פתילת המדבר שמהם הכינו אריג יוקרתי. סיבים אלו ממלאים את הפרי הנפוח של פתילת המדבר (תמונות 3-4). (בנושא זה הרחיב ז. עמר במאמרו "לזהותו של הבוץ", סיני, קיד (תשנ"ד), עמ' רנב –רס).
מניפנית אצילה
המניפנית האצילה היא הצדפה הגדולה ביותר בים התיכון. אורך הקונכייה מגיע עד 50 ס"מ. קשוות הקונכייה דקות דמויות יתד. מלפנים היא מחודדת ואילו הקצה האחורי רחב ומעוגל. צבע הקונכייה חום בהיר ומבפנים היא בעלת ברק דר. תפוצתה בים מרמרה, מזרח הים התיכון ומערבו ומזרח האוקיינוס האטלנטי. פרטים חיים נמצאו בעומק 1-2 מ' ועד 29 מ'.
תמונה 5. מניפנית אצילה - קונכייה (מורכבת משתי קשוות)
(1) פירוש: ועוד תָּנוּ רַבָּנַן [שנו חכמים] בענין בגדי כהונה: מה שנאמר בהם "בַּד" בא לומר בשֶׁיִּהְיוּ שֶׁל בּוּץ (פשתן), "בַּד" שֶׁיְּהוּ חֲדָשִׁים, "בַּד" שֶׁיְּהוּ שְׁזוּרִים שיהא החוט ממנו הם עשויים שזור מכמה חוטים יחד, "בַּד" שֶׁיְּהוּ חוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה, "בַּד" שֶׁלּא יִלְבַּשׁ בגדים שֶׁל חוֹל עִמָּהֶן ... ושואלים: לעיקרו של דבר, מִמַּאי [ממה יודע אתה] דְּהַאי בַּד כִּתָּנָא [שבד זה האמור במקרא פשתן] הוּא? אָמַר רַב יוֹסֵף בְּר' חֲנִינָא: דָּבָר הָעוֹלֶה מִן הַקַּרְקַע בַּד בְּבַד [אחד אחד], שאין גבעוליו מתפצלים לכמה ענפים. ושואלים: אֵימָא [אמור] שהוא עַמְרָא [צמר]! ואומרים: עַמְרָא מִיפְצַל [הצמר מתפצל] השערות מתפצלות לכמה נימים. ושואלים: כִּיתָּנָא נַמִי מִיפְצַל [הפשתן גם כן מתפצל]! ומשיבים: פשתן עַל יְדֵי לְקוּתָא מִיפְצִיל [רק על ידי הכאה הוא מתפצל] ואילו הצמר מתפצל מעצמו. רָבִינָא אָמַר, מֵהָכָא [מכאן] למדים דבר זה, שנאמר בבגדי הכהנים: "פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל ראשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע" (יחזקאל מד, יח), הרי שהבד האמור התורה הוא פשתים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
|