הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
יומא כג ע"א
מובא בתלמוד הבבלי (יומא כג א) מעשה מחריד:
" תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר +דברים כא+ כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה".
לסיפור מחריד זה ישנה מקבילה בתלמוד הירושלמי (יומא ב, א):
"מעשה באחד שקדם את חבירו בתוך ארבע אמות של מזבח נטל חברו את הסכין ותקעה בלבו עמד לו רבי צדוק על מעלת האולם אמר להן שמעוני אחי בית ישראל כתיב כי ימצא חלל וגו' ויצאו זקיניך ושופטיך אנו מאיכן לנו למוד מן ההיכל מן העזרות שרון כל עמא בכיין".
ישנו הבדל מעניין ועקרוני בין שתי הנוסחאות. בתלמוד הבבלי ישנה התלבטות מי צריך להביא עגלה ערופה העיר או העזרות. כוונת השאלה היא האם הקלקולים מתחילים בעיר – בתרבות העיר אצל ההמון הרחב שמשפיעה גם על מה שקורה בקודש. או הקלקולים מתחילים בעזרה כלומר אצל הכוהנים שלא מילאו כראוי את תפקידם בהפצת תורה וחינוך. לפי הנוסח של התלמוד הירושלמי אף פעם ההמון לא אשם (העיר בוודאי אינה צריכה להביא עגלה ערופה) השאלה היא מי אשם האם הכוהנים הפשוטים או הכוהנים היותר חשובים. לדעת התלמוד הירושלמי ככול שהאדם נחשב למעלה בקודש האחריות שלו יותר גדולה.
