דָּם נָקִי פֶּה לָפֶה
יומא כג ע"א
"תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר: (דברים כא, א) כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה... (שם ב) וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ, אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר: (מלכים ב' כא, טז) וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה".
צריך ביאור:
א. מנין לטעון שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. הלא מאי דהוה הוה, וכבר נרצח הנער. ולמה לא תחשב לאביו למצוה רבה להציל לפחות את טומאת המקדש וקדשיו?
ב. מה ענין עגלה ערופה לכאן, והלא ידוע היה מיהו הרוצח?
ג. מדוע לאחר שהזכיר רבי צדוק את תחילת פרשת עגלה ערופה, דילג והזכיר מתוכה דוקא את המילים: וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ, מה ענינם לכאן?
ד. מה פשר הסיפא: "וכן הוא אומר: וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה", במה דומה פסוק זה דוקא למעשה שהוזכר?
ה. מה פירוש וכיצד יתכן: דָּם נָקִי – אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה?
אלא שכל תוכחתו של רבי צדוק אודות עגלה ערופה היתה להזכירם שתפקיד העגלה שיפשפשו זקני העיר אם לא ידם שפכה את הדם הזה. האם עשו ככל אשר לאל ידם לבער ולמנוע שפיכות דמים מהעיר, או שמא עוצמים עיניהם מראות את הרע ואוטמים הם את אזניהם משמוע לקח. והנה בעוד שגעו כל העם בבכיה וכבר באים הם לפתוח בתשובה, בא אביו של תינוק והשיאם לדבר אחר – לענין טהרת כלים, והשכיח בזה את התעוררות המוסר מלבם. וככתוב: וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה, שאותו דם נקי מלא מפה לפה, שגם בשיחתם זה לזה מקיימים את שפיכות הדם במקום לחוש ולבערו.
