|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
שדרה דופן סוכה והאזוב - אזוב מצוי
"תניא רבי אושעיא זעירא דמן חבריא חמשה שיעורן טפח, ואלו הן: שליא, שופר, שדרה, דופן סוכה, והאזוב. שליא הא דאמרן. שופר דתניא, כמה יהא שיעור שופר? פירש רבי שמעון בן גמליאל: כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח. שדרה מה היא? דא"ר פרנך אמר רבי יוחנן: שדרו של לולב צריך שיהא יוצא מן ההדס טפח. דופן סוכה דתניא: שתים כהלכתן, שלישית אפילו טפח. אזוב דתני רבי חייא: אזוב טפח" (נידה, כו ע"א).
|
 |
 |
|
| אזוב מצוי | אזוב מצוי |
הרחבה
מבנה האזוב הכשר להזאה
אומרת המשנה (פרה, פי"א מ"ט): "מצות אזוב שלשה קלחים, ובהם שלשה גבעולין. ר' יהודה אומר: של שלשה שלשה. אזוב שיש בו שלשה קלחים, מפסגו ואוגדו ... ר' יוסי אומר: מצות אזוב שלשה קלחים, ובהם שלשה גבעולים, ושיריו שנים וגרדומיו כל שהוא". מהמשנה ומהמפרשים ניתן ללמוד על מבנה צמח האזוב. בסיסו המעוצה של הצמח נקרא "גזע". מהגזע מסתעפים הענפים הצדדיים הנקראים בלשון המשנה "קלחים"(3) (ובלשון הרמב"ם "שריגים", "זרדים" או "בדים") ומהם עולים עמודי הפריחה ה"גבעולים" (בלשון הרמב"ם הם נקראים "קן"). על מהותם של ה"גבעולים" כתב רש"י (סוכה, יג ע"א): "ובהן שלשה גבעולין - גבעול לכל קלח, גבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו, כקנבוס ופשתן". ברמב"ם מצאנו:
"שלשה קלחים שלשה זרדין ובכל זרד קן אחד, שיהיו בשלשת הקלחין שלשה גבעולין. ור' יהודה אומר צריך שיהא בכל קלח שלשה גבעולין. מפסגו או מפסקו שוין, כלומר שאם היה גזע אחד ובו שלשה שריגים מפסקן כדי שיהו שלשה קלחים, ואחר כך כורכן ועושה אותן אגודה אחת לפי שנאמר בו ולקח אזוב, ונאמר בפסח מצרים ולקחתם אגודת אזוב, לפיכך הצריך שיהו אגודה ולא פחות משלשה שריגין ... גרדומיו שאריות הגבעולין אם נשרו העלין וכלה אותן הזמן ואפילו לא נשתייר מהן אלא שעור מועט מכל גבעול. והלכה כר' יוסי" (פיהמ"ש, פרה, שם).
"כיצד מטהרים טמא מת במי נדה, לוקח אדם טהור שלשה קלחין של אזוב ואוגדן אגודה אחת ובכל בד ובד גבעול אחד וטובל ראשי גבעולין במי נדה שבכלי וכו'" (הלכות פרה אדומה, פי"א הלכה א').
הרמב"ם מבחין בין "שריגים" שהם הענפים הצדדיים של שיח אזוב בעודם מחוברים לבין "קלחים" שהם אותם ענפים לאחר שנותקו מהגזע. יש צורך לנתק את הענפים הצדדיים ולקשרם על מנת לקבל "אגודה". כתב הר"ש (שם): "ובהן שלשה גבעולין - שיהא בכל קלח שלשה גבעולין. מפסקו - מחלקו שיהו השלשה קלחים מפורדים זה מזה". פירושו של רש"י למונח קלחים דורש הסבר משום שכתב (סוכה, שם) שהקלחים הם "שרשין" (4). ייתכן וכוונתו לכך שהקלחים הם הבסיס של הגבעולים המסתעפים מהם אך הצעה זו רעועה. לדעת י. רוזנסון השימוש במונח "שורשין" ביחס לקלחים נבע מכך שלעיתים קרובות כאשר תולשים ענף צדדי ("קלח") נשלפת איתו גם קווצת שורשים.
תאור זה של מבנה האזוב מסייע לנו להבין כמה מההלכות הקשורות להזאה. "אזוב שהטביל עצו עם גבעוליו, אף על פי מזה והמים שופעין מן העץ לגבעול, כשר, מזה כדרכו ואינו חושש שמא מן העץ יצא" (תוספתא, פרה, פי"ב הלכה ג'). הגבעולים הם כנראה צירי התפרחות ואילו "עצו" הוא ה"קלח". בהלכה זו מכונה הקלח בשם "עצו" משום שהוא עבה וקשה יותר מאשר ה"גבעולים". חלק זה מהווה "ידית" לאחיזת אגודת האזוב ולכן אין מטבילים אותו במים. על פי התוספתא בדיעבד אין חוששים שמא ההזאה תכלול גם מים מ"ידית" זו. בצורה זו ניתן להבין את דברי רב המובאים בירושלמי (סוכה, פ"ג דף נג טור ג /ה"א) שאיננו כולל את ה"גבעולים" בחישוב אורך האזוב הכשר להזאה: "בעי, לולב טפח מלבד שיזרה, אזוב טפח חוץ מגבעולין וכו'". הן בלולב והן באזוב המדידה התייחסה לחלק שבו יש לאחוז.
שלב התפתחות האזוב הכשר להזאה
ההזאה מתבצעת בעזרת הגבעולים שהם עמודי הפריחה וכדברי רש"י לעיל: "גבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו, כקנבוס ופשתן". הדבר משתמע גם מדברי המשנה (פרה, פי"א מ"ז) האומרת: "... אלו הן היונקות גבעולין שלא גמלו". על מנת שנוכל לזהות את השלבים המתוארים במשנה ובתוספתא נכיר את מהלך התפתחות עמודי הפריחה עד לשלב הופעת הפרי. בשלב הראשון ניתן להבחין בניצני הפרחים הנראים כגבשושיות קטנות הערוכות בקצה העליון של הגבעול. בהמשך גבשושיות אלו מתנפחות ולבסוף מבצבצים מתוכן הפרחים. לאחר מכן הפרחים מואבקים, חונטים ומתפתחים פירות ובתוכם הזרעים. על פי המשנה (פרה, פי"א מ"ז) השלב שבו האזוב כשר מלכתחילה להזאה הוא שלב הפרי ואילו לגבי שלבים מוקדמים יותר קיימת מחלוקת איזה מהם כשר בדיעבד : "... אין מזין לא ביונקות ולא בתמרות. אין חייבין על היונקות על ביאת המקדש. רבי אליעזר אומר: אף לא על התמרות. אלו הן היונקות גבעולין שלא גמלו". מדברי רבי אליעזר ניתן להסיק ששלב התמרות קודם ליונקות משום שהוא מקל ואומר שהזאה כשרה בדיעבד לא רק בשלב היונקות אלא אפילו בשלב התמרות.
בתוספתא (שם, יא הלכה ז') מובאת מחלוקת מה משמעות השמות "יונקות" ו"תמרות" אך כאמור במשנה בפרה לכו"ע ההזאה כשרה מלכתחילה רק בשלב הפירות: "אלו הן היונקות: גבעולין שלא גמרו. תמרות: שלא הניצו כל עקר, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: תמרות גבעולין שלא גמרו, ויונקות שלא הניצו כל עקר". ברור שהיונקות והתמרות הם שלבים מוקדמים בהתפתחות גבעולי האזוב החלים לפני שהפרחים הפכו לפירות. הופעת הפרי מלווה בנשירת הפרחים ("נץ") ולכן אומרת התוספתא (פרה, פי"ב הלכה א'): "איזוב אימתי כשר להזות בו? משישיר את ניצו" (5). המשנה בפרה שממנה הסקנו ששלב התמרות קודם ליונקות היא אליבא דרבי מאיר בתוספתא שהרי ההנצה – תמרות ("ויונקות שלא הנצו כל עיקר") קודמת לגמר הפרי - גבעולין ("גבעולין שלא גמרו"). מחלוקת זו בהגדרת "יונקות" ו"תמרות" נובעת ממחלוקת מהו השלב המוקדם יותר: "... אין מזין לא ביונקת ולא בתמרות אם הזה ביונקות ונכנס למקדש פטור בתמרות ונכנס למקדש חייב דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים בתמרות ונכנס למקדש פטור ביונקות ונכנס למקדש חייב" (שם, הלכה ו'). השוואה למקורות אחרים בהם מופיע המונח תמרות מצביעה על כך שהתמרות הן הגבעולים הצעירים ואכן ניתן לראות בראשיהם "כמין גרגרין קטנים" כלומר ניצני עלים ופרחים זעירים בעודם צברי תאים ירוקים. רק מאוחר יותר, לקראת הפריחה, מופיעים ניצני הפרחים בגודלם ובצורתם הסופית.
לכאורה נראה שהרמב"ם פירש את המשנה בפרה על פי חכמים ולא כשיטת רבי מאיר: "... ותמרות הוא קורא כאן לתרמיל שבו הזרעונים בראשי הקלחים. ויונקות והם אשר פירש גבעולין הוא הפרח לפני שיפתח בעודו כנוס בגוש אחד וכו'". באופן דומה מפרש גם רע"ב: "גבעולים שלא גמלו - כל זמן שהפרח מונח בתוך כיסו קודם שיפתח". שתי נקודות לא ברורות בדברי הרמב"ם: א. מדוע השתמש במונח "קלחים" ולא "גבעולין" שהרי הפרחים והפירות מתפתחים על גבי ה"גבעולים". ב. הזרעים מתפתחים לאחר הפרחים וא"כ התמרות מאוחרות לגבעולים בניגוד לדיוק מדברי רבי אליעזר במשנה. כאמור, מדבריו משתמע שהוא הטמיע בפירושו למשנה דווקא את שיטת חכמים בתוספתא.
בניגוד לרמב"ם הרי שפירוש הר"ש (שם) עולה בקנה אחד עם הדיוק מדברי רבי אליעזר ששלב התמרות מוקדם יותר: "ולא בתמרות - כמין גרגרין קטנים יש בראש האזוב. גמלו - כמו גמרו מלשון ביום הגמל את יצחק דמתרגמינן ביומא דאתחסיל ובתוספתא קתני גמרו ... בין לר"מ ובין לרבנן הזה בגבעולין שלא גמרו ונכנס למקדש פטור, הזה בלא הנצו כל עיקר ונכנס למקדש חייב". סיום דבריו לא ברור לי שהרי "לא הנצו" הוא תמרות או גבעולים (כמחלוקת ר"מ וחכמים) ובדיעבד כשר.
מונח נוסף המופיע במשנה בפרה (פי"א מ"ט) הוא "גרדומי אזוב". נאמר במשנה: "מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין, רבי יהודה אומר של שלשה שלשה ... רבי יוסי אומר מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולים ושיריו שנים וגרדומיו כל שהוא". "גרדומים" הם שאריות של פתילים, רצועות, גבעולים וכד' לאחר שחלק מהם נקרע או נשבר. מצאנו בגמרא (מנחות, לה ע"ב): "אמר רב פפא: גרדומי רצועות כשירות. ולאו מילתא היא, מדאמרי בני רבי חייא: גרדומי תכלת וגרדומי אזוב כשירין וכו'"(6). מפרש רש"י: "גרדומי רצועות - מה שתולה מן הרצועות לאחר שנתקשרו בראש אם נפסק מאותן שירים ונשתיירו גרדומין כשירין גרדומין היינו שירים". כך גם בבכורות (מד ע"א): "... והתנן: שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין! לא קשיא, הא דאשתיור גרדומי, הא דלא אישתיור גרדומי". באופן דומה "גרדומי אזוב" הם שאריות הגבעולים שהתקצרו כתוצאה משימוש ממושך. מפרש הרמב"ם: "גרדומיו שאריות הגבעולין אם נשרו העלין וכלה אותן הזמן ואפילו לא נשתייר מהן אלא שעור מועט מכל גבעול. והלכה כר' יוסי. רע"ב (שם) מפרש: "וגרדומיו כל שהוא - גרדומי הגבעול כל שהוא. ושייריו וגרדומיו תרי מילי נינהו, דשייריו הוי שיירי השלשה קלחין, דהיינו שני קלחין, וגרדומיו הוא הגבעול עצמו דאגרדם ונשבר ונשתייר ממנו כל שהוא". תוי"ט מרחיב בתאור סיבת השחיקה: "וגרדומיו - פי' הר"ב הוא הגבעול עצמו דאגרדום כו' וז"ל רש"י גרדומים כשמזין בו פעמים הרבה מתוך שגבעוליו רכים משתברין. וכל שהוא המשתייר באגודה כשר. ובלבד שישתייר מכל אחד ואחד כל שהוא שתהא שם אגודתו קיימת ע"כ. ולאו שצריך שיהיו ג'. שכששיריו שנים אין כאן ג'. אבל גם לשנים קורא אגודה בדיעבד. כדאיתא התם בגמרא".
תפארת ישראל (שם): "וגרדומים. דמתחלה צריך שיהיו ארוכים טפח, וגרדומין היינו שנתקצרו על ידי רבוי ההזאות". במסכת כלים (פי"א מ"ט) הוא מרחיב ומתייחס לדוגמאות נוספות:
"... דהרי בכל מקום שמצינו מלת שיר ושיריים בש"ס. משמעותו שנתבלה הדבר ע"י תשמישו ולא נשתייר רק זה המקצת. כגון שיורי תנור (לעיל רפ"ה) ושירי מטלנית (שבת קכ"ה א') ושיורי אגודת אזוב (ספי"א דפרה) ושיורי גרדומי ציצית (מנחות ל"ט א') וכ"כ שיירי הדם היה שופך (זבחים רפ"ה) דבכולן משמעות המלה שנאבד ונתבלה קצת מהדבר ולא נשאר רק מה שלפנינו. וגם מ"ש (פרה פ"ג מי"א) כרכן בשיירי הלשון. ר"ל שהצמר שהונח סמוך לשאר הג' מינין. נתבטל ממנו שם לשון".
י. פליקס הסביר שלאחר שנשרו הפירות ונותרים רק הגבעולים הם נקראים "גרדומי אזוב" והם כשרים: "גרדומי אזוב כשרין וכו'" (שם, מ"ב). ז. ספראי כתב במשנת א"י (שם): "כאשר מזים באזוב נושרים לעתים עלי התפרחת". הסברם אינו עולה בקנה אחד עם פירושי הראשונים המגדירים "גרדומים" כשאריות גבעולים ואילו כאשר נושרים העלים או הפירות הגבעולים נשארים שלמים. מהמפרשים ניתן להבין שהגרדומים הם תוצאה של השימוש באזוב לצורך הזאה הגורם לשבירה או התפרקות הגבעולים.
כמה מהאחרונים דנו בשאלה מדוע לא ניתן להשליך ממצוות האזוב שבו כשרות להזאה גם שאריות האגודה למצוות כמו לולב ושופר. מדוע לא ניתן להתייחס ללולב ושופר ששיעורם חסר כגרדומים? לשאלה זו ניתנו תשובות שונות מתוכן בחרתי את תשובתו של הרב י. ד. גלדשטיין בספרו "אהל יששכר" (סי' קל). לדעתו המושג "גרדומי מצוה" קשור למצבים בהם החפץ שצורתו השתנתה עדיין עשוי למלא את תפקידו הראשוני. אגודת אזוב יכולה לשמש להזאה גם אם הקלחים התקצרו וכמו כן גם גרדומי תכלת עדיין ראויים לתפקידם הראשון כל זמן שנותר פתיל כל שהוא. לעומת זאת לולב ושופר אינם ניתנים לשימוש אם חסרו מגודלם המקורי. גודל הלולב הוא 4 טפחים כדי לנענע בו ובשופר טפח כדי שבעת אחיזתו ניתן לראותו משני צידי היד. אם חסר מהשיעור המינימלי בטל שם חפץ המצוה ולא ניתן להכשירו משום "גרדומי מצוה".
(1) בניגוד לפירושו זה בו כתב "ולא ידעתי מהו" הרי שבספר ויקרא (יד ד') כתב: "ועץ ארז ואזוב הוא הגדול וקטן במיני הצמחים. והעד מדברי חכמת שלמה, ואין צורך לחפש על האזוב כי הוא ידוע בקבלה. והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת המת קרובים, והנה גם הם כדמות פסח מצרים". מדברים אלו משתמע שהאזוב מוכר היטב.
(2) פירוש: גמרא אָמַר רַב יוֹסֵף: אֵזוֹב סתם הכתוב בתורה הוא הקרוי בבבל "אַבַּרְתָה בַּר הָמָג", אֵיזבְיוֹן הוא הנקרא "אַבַּרְתָה בַּר הִינְג". עוּלָּא אָמַר: אזוב הכתוב בתורה הוא מַרְוָא חִיוָּרָא [לבנה]. ומסופר: עוּלָּא אִיקְלַע לְבֵי [הזדמן לבית] רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה. אַיְיתוּ לְקַמֵּיהּ [הביאו לפניו] מַרְוָא חִיוָּרָא [לבנה]. אָמַר: הַיְינוּ [זהו] אֵזוֹב דִּכְתִיב בְּאוֹרַיְיתָא [שנאמר בתורה]. רַב פַּפִּי אָמַר: איזוב הוא הקרוי שׁוּמְשׁוּק. אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: כְּוָותֵיהּ [כשיטתו] של רַב פַּפִּי מִסְתַּבְּרָא [מסתבר] לומר, דִּתְנַן [שכן שנינו במשנה]: מִצְוַת אֵזוֹב שיקח שְׁלשָׁה קְלָחִין (ענפים), וּבָהֶן, בכל קלח שְׁלשָׁה גִבְעוֹלִין, וְשׁוּמְשׁוּק הוּא דְּמִשְׁתַּכְּחָא הָכִי [שמצוי כך] שיהיו בכל קלח שבו שלשה גבעולים וכו' (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(3) המשנה בפרה (פי"א מ"ח) מתייחסת, כנראה, לענפים אלו: "אזוב שהזה בו כשר לטהר בו את המצורע לקטו לעצים ונפלו עליו משקין מנגבו והוא כשר לקטו לאוכלין ונפלו עליו משקין אע"פ שנגבו פסול וכו'". ענפים אלו מעוצים די הצורך כדי להשתמש בהם לבעירה אך עליהם ראויים לתיבול מאכלים.
(4) ב"כסף משנה" (הלכות פרה אדומה, שם) אנו מוצאים הבנה אחרת ואולי גם גרסה שונה בדברי הרמב"ם: "כיצד מטהרים וכו' לוקח אדם טהור. מקרא מפורש והזה הטהור על הטמא. ומ"ש ג' קלחים של אזוב וכו'. בפי"א דפרה מצות אזוב שלשה קלחים ובהם שלשה גבעולין ופירש רבינו שלשה קלחים שלשה שרשים ובכל שורש גבעול אחד ויביא בג' הענפים שלשה גבעולין עכ"ל וכן פירש"י והתוס' בפ"ק דסוכה (דף י"ג) וי"ל בדברי רבינו פה למה שינה לכתוב ובכל בד ובד ולא כתב ובכל קלח וקלח ואפשר שהטעם הוא מפני שהקלח הוא שם לשורש והגבעול לא יהיה בשורש כי אם בבד".
(5) לדעת י. פליקס שלב זה נקרא ייבון: "הסיאה והאזוב והקורנית משייבינו וכל האובין אדומין משייבינו" (תוספתא, מעשרות (ליברמן) פרק א הלכה ד'). לדעת הר"ש ליברמן ב"תוספתא כפשוטה" הייבון הוא שלב מוקדם יותר ומקביל להנצה או הפריחה. הוא מוכיח את דבריו מפירוש הרד"ק על הפסוק "בטרם יבינו סירתיכם אטד כמו חי כמו חרון ישערנו" (תהלים, נח י'): "... ופירוש יבינו יפריחו, וכן במשנה (תוספתא מעש"ר פ"א, ד): הסיאה והאזוב מִשֶּׁיָּבִנוּ".
(6) פירוש: אמר רב פפא: גרדומי רצועות, כלומר, רצועות שנקטעו בחלקן כשירות. ומעירים: ולאו מילתא היא [ולא כלום הוא], מדאמרי [ממה שאמרו] בני ר' חייא: גרדומי תכלת של ציצית, שנחתכו ונשאר מהם רק מעט, וכן גרדומי אזוב של הזאת מי פרה אדומה כשירין, ולא אמרו כן על גרדומי רצועות התפילין.
רשימת מקורות:
ז. עמר, צמחי המקרא, הוצאת ראובן מס, ירושלים תשע"ב (עמ' 127-129).
י. פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 177-178).
לעיון נוסף:
אזוב מצוי באתר "צמח השדה"
י. רוזנסון, 'ולקחתם אגדת אזוב ...', 'טבע וארץ, סיון תשמ"ז, 1987, חוברת 295 בהוצאת החברה להגנת הטבע.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.