סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 857
 

"מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת"ל קרבן לה'"

יומא סג ע"ב

הגמ' לומדת מכאן: שגם שעיר המשתלח אסור להקדישו מחוסר זמן (לפני שמונת ימים מלידתו) והחדוש למרות ששעיר המשתלח אינו קרבן שמוקרב במזבח, אעפ"כ אין להקדישו מחוסר זמן. שואלת הגמ' על דרשה זו קושי' פשוטה: כאשר לוקחים את שני השעירים, אין אנו יודעים איזה שעיר יפול עליו הגורל לה' ואיזה לעזאזל, השעיר עליו נופל הגורל לה' חייב בוודאי להיות ככל קרבן שהרי הוא קרבן חטאת, ומדוע א"כ צריכים פסוק, הרי כאשר מגרילים צריכים שני השעירים להיות ראויים שיצא עליהם הגורל של לה' וממילא לא יתכן שניקח שעיר המשתלח כשהוא מחוסר זמן, כיון שהגורל לא יקבע אלא אם כן שני השעירים יהיו ראויים לשם ה'. מסקנת הגמ': שלא מדובר במחוסר זמן של פחות משמונה ימים, אלא במחוסר זמן מסיבת אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. אחר שהגרילו כבר את ההגרלה השעיר לעזאזל הפך להיות מחוסר זמן, כגון: חולה מסוכן שהיו צריכים לשחוט עבורו שעירה משום פקוח נפש ובמקרה שחטו את אמו של השעיר לעזאזל, ועל כך נאמר בתורה שאותו שעיר לעזאזל שאמו נשחטה ביום הכיפורים שוב אין אפשרות לשלחו לעזאזל. שואלת הגמ': וכי זה נאסר "לא תשחט" אמרה תורה, והרי לא שוחטים אותו רק דוחים אותו לצוק. עונה הגמ': דחייתו לצוק זוהי שחיטתו. שואל הגרע"א: רבא סובר במס' תמורה שאותו ואת בנו נוהג גם באב ובנו ולא דווקא באם ובנה, מדוע א"כ היה על רבא לדחוק בתירוץ כה רחוק, מדוע לא הסביר רבא את דברי הפסוק באופן פשוט, התורה אומרת שלא יקחו משני השעירים כאשר השעיר האחד הוא אב והשני הוא בנו, משום שאם יקחו שני שעירים כאלה, כאשר הכהן ישחט את השעיר לחטאת יהפך השעיר לעזאזל למחוסר זמן משום "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", וללא הפסוק של "קרבן לה' ", אילולי היינו יודעים שהשעיר לעזאזל פסול במחוסר זמן היינו לוקחים שני שעירי יום הכיפורים אב ובנו, ולמרות שאחר שחיטת השעיר לחטאת הופך השעיר המשתלח למחוסר זמן אילולי הפסוק היינו אומרים שגם שעיר כזה כשר לשילוח קמ"ל מהפסוק "לה' ", לרבות שעיר המשתלח אנו יודעים ששעיר המשתלח פסול במחוסר זמן, ומדוע נדחק רבא להעמיד שהאמא של אותו שעיר נשחטה משום חולה ביום הכיפורים. הגאון רע"א נשאר בצע"ג.

אפשר אולי ליישב את הקושי' באופן פשוט, הגמ' כזכור מגיעה למסקנא שדחיית השעיר לעזאזל זוהי שחיטתו. שואל השפ"א: א"כ שוב מיותר הפסוק "לה' " גם אילולי הפסוק לא היינו דוחים את השעיר לעזאזל כאשר אמו נשחטה, שהרי דחייתו לצוק זוהי שחיטתו, וכיון שאסור לנו לדחות את השעיר הזה, משום שאמו נשחטה, שוב לא צריכים לפסול את השעיר לעזאזל משום מחוסר זמן, ממילא לא נעשה זאת משום העבירה של "אותו ואת בנו".

השפ"א מיישב את הקושי' באופן פשוט: אילולא הפסוק של "לה' " שהשעיר נפסל בכך, נכון שאסור לנו לעשות זאת, אבל מה יקרה אם זה שדחה את השעיר לצוק לא ידע שאמו של השעיר נשחטה באותו יום, שהרי הדוחה את השעיר מתרחק מהעיר, ואם באמת שלחו שעיר לצוק ולאחר מכן קרה מקרה של פקוח נפש ושחטו את אמו של השעיר, משום העבירה של אותו ואת בנו, אין צורך להביא שעיר לעזאזל אחר, אותו אדם כבר דחה את השעיר לעזאזל מחוסר ידיעה, לכן צריכים פסוק לומר ששעיר כזה שאמו נשחטה, לא רק שיש עבירה לשחוט אותו אלא שהשעיר נפסל מדחיה לצוק, ויש להגריל מחדש, זהו החדוש שנלמד מהפסוק.

ולפי דבריו מתורצת הקושיא של הגרע"א כמין חומר, אין צורך בפסוק של "לה' " לומר לנו שלא יקח לכתחילה לשני שעירי יוה"כ אב ובנו, זאת היינו יודעים גם מבלעדי הפסוק, שהרי דחייתו לצוק זוהי שחיטתו, איך ניקח לשני השעירים אב ובנו בשעה שאנו צריכים לשחוט אחד מהם ואח"כ לדחות את האחר, והרי דחייתו לצוק זוהי שחיטתו, ולכתחילה בוודאי שהיינו יודעים שאסור לעשות דבר שכזה, לכן נאלץ רבא לומר שהפסוק של "לה' " מתייחס אל אופן כזה, בו אין אנו יודעים בשעת הדחיה לצוק שהשעיר מחוסר זמן, אפשרות כזו תיתכן אך ורק כגון: שהיה לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביום הכיפורים. מקרה זה בלבד נותן לנו את האפשרות שכאשר דחו את השעיר לעזאזל לא ידעו שהשעיר מחוסר זמן, משום ששחטו את אמו בו ביום, ועתה הרי השעיר מחוסר זמן, משום הפסוק: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", הדוחה שדחה את השעיר לא ידע מכך שאמו נשחטה, ועל כך אומרת התורה, נכון שהשעיר נדחה והדוחה לא ידע שאמו נשחטה, אבל יש פסוק שאומר ששעיר כזה שהוא מחוסר זמן חסר בחפצא של השעיר והוא פסול להשלח לעזאזל, וצריך לחזור ולהגריל שוב על שני שעירים אחרים.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)