מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
בביאור יסוד פלוגתת רש"י ותוס' אם צריך לאכול מת"כ בשמחה
יומא יג ע"ב - יד ע"א
ת"ר כה"ג מקריב אונן ואינו אוכל ר' יהודה אומר כל היום וכו', נהי דאנינות לא חייל עליה אטרודי מי לא מטריד (בתמיה), ופירש"י בזה"ל, ובקדשים בעינן שמחה וגדולה דכ' לך נתתים למשחה כדרך שהמלכים אוכלים, עכ"ל יעו"ש. והיינו דמחמת זה הו"ל לר' יהודה לגזור שלא יעבוד כדי שלא יבוא לאכול מהקדשים כיון שבמצב כזה ששרוי בצער אסור לו לאכול קדשים, שכן הוי חיוב לאכול בדרך "גדולה" לבשר קדשים.
אולם יעוי' בתוס' ישנים דפליגי ע"ז שכ' בזה"ל, אטרודי וכו', פי' בקונטרס וכו'. ותימה דלא אשכחן האי דרשה על כהאי גוונא אלא על אין נאכלין אלא צלי ובחרדל. ועוד אלא מעתה דטבעה ספינתו בים ה"נ, והכי פריך בברכות (יא.) על ק"ש. ועוד דתלמודא הו"ל לפרושי האי טעמא כיון דאכתי לא איירי בהך שמעתא. ונראה דהכי פירושא וכה"ג מי חיילא עליה אנינות וכו', עכ"ל הת"י יעו"ש. וכ"כ כהאי לישנא בתוס' הרא"ש שם ע"ש. [ויעוי' בפ"ג דמכות (כ:) דה"נ פריך "אלא מעתה טבעה" וכו' גבי איסור שריטה על הגוף יעו"ש]. וכ"כ להקשות על רש"י בשו"ת "חכם צבי" (סימן קנז'), והובא הכא בס' "גליוני הש"ס" לגרי"ע ז"ל, יעוש"ה. וא"כ מבואר דנחלקו הראשונים אם נכלל בדין דלמשחה אף שלא לאוכלים "בצער" או לא. דרש"י ס"ל דאסור לאוכלו בצער, והת"י והתוס' הרא"ש ס"ל דמותר. אולם נר' דלרש"י לא מיבעיא שאסור לאוכלם בצער אלא אף צריך לאוכלם בשמחה דוקא, וכלשונו שכ' דבקדשים בעינן שמחה וגדולה וכו', וע"ז פליגי הת"י וס"ל שאפי' בצער מותר לאוכלם ולא רק שאי"צ "שמחה" בזה.
אולם צ"ע ברש"י דהא כל הדין "דלמשחה" היינו שיאכלו לקדשים דומיא דהמלכים וא"כ מאי איכפת ליה אי אוכלו "בשמחה" או "בצער" שכן אי"ז ענין לאכילת מלכים כלל, דאטו המלכים אוכלים רק בשמחה ולא בצער, הא אדרבה ע"פ רוב אוכלים בצער דהא אחז"ל בפ"ב דאבות מ"ז דמרבה נכסים מרבה "דאגה", ויעו"ש ברבינו יונה שכ' דאל יחשוב כי על כבוד עשרו ורוב נכסיו יבלה ימיו בטוב ושנותיו בנעימים, והוא דואג עליהם כל השנה כולה, שאל אותו ויגדך "עשיריך" ויאמרו לך, עכ"ל ע"ש. וא"כ המלכים שמושפעים בכסף וזהב ובבתים ושדות וכו' לאין שיעור ע"כ שדאגתם ג"כ לאין שיעור, ועוד שדרך כל העולם "שרודפים" תמיד למלכים להדיחם ממשלתם ומלכותם ולהכשילם ולגנותם מתוך קנאה וצרות עין וכו' ותמיד הם דואגים ע"ז טובא, וא"כ מן הסתם שאינם "בשמחה" כלל כ"א במצב של "דאגה ופחד" בכל עת כפי רוב "עושרם". וא"כ צ"ע ברש"י.
ויל"פ בזה, דנחלקו מהו יסוד הדין "דלמשחה", דרש"י ס"ל דהוי כדי להרבות חביבות עי"ז לאכילת קדשים, דמתוך שיצטרך לאוכלו "צלויי" ו"שלוק" ועם "חרדל" ודבש וכו' וכו' ע"כ דעי"ז יהיה חביב אצלו אכילת קדשים ותרומה ולכן אמרה תורה "למשחה", ולזה ס"ל לרש"י דע"כ שאף צריך לאוכלו בשמחה דוקא ולא בצער, שכן ע"י שיצטרך לאוכלו בהיותו בשמחה ע"כ שאף עי"ז ירבה "חביבותו" לאכילת קדשים, ודומיא דש"ק ויו"ט דע"י שצריך להיות בו בשמחה בכל עת ואסור ליתן צער בליבו במשך כל היום ע"כ שנעשה עי"ז יום השבת ויו"ט חביב טובא. ומש"כ שצריך לאוכלו דומיא "דמלכים", י"ל דאע"פ שאינם בהכרח בשמחה כלל מ"מ נראים כ"שמחים" שסתם בנ"א חושבים אותם לבנ"א המאושרים עלי אדמות וכו' וכו', ולזה כ' שצריך לאוכלו דומיא דמלכים שאוכלים בחשיבות ע"י צלייה ועם חרדל וכו' ואף נראים "שמחים", ודו"ק.
אולם הת"י והתורא"ש והחכ"צ ס"ל דהוי כדי להרבות חשיבות לקדשים ותרומה שנאכל כמו "מלכים" ע"י צלייה ועם חרדל וכו', ולכן ס"ל דאי"צ לאוכלו דוקא "בשמחה" שכן אפי' אם נאכל בעודו בצער אין זה מוריד מחשיבותו דאכתי אין הדבר "ניכר" כלל והעיקר שיראה חשוב כמלך באכילת הקדשים וליכא נפק"מ מה "בליבו", וה"ט דבזה "מחשיב" למצוה שנעשית בה ע"י הישראל בדנתנו לכהן. ולזה ס"ל דאף לאונן וכן מי שטבעה ספינתו בים וכל כיו"ב מותר לאכול קדשים.
