ובעצמות וגידים תסוככנו / הרב דוב ברקוביץ

סוכה כ ע"ב - כא ע"ב

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

גם לאדם יש סכך, והוא ראשו ודעתו. אלו ניכרים דווקא אצל מי שבוחר לישון בסוכה, מתחת למיטה. מסע מפתיע בעקבות הגמרא

אף שעיקר הלימוד בדף היומי עסק השבוע באדריכלות המופשטת של הסוכה – "מחיצה תלויה", "דופן עקומה", "לבוד" ועוד - בחרתי להתבונן בסוגיה הראשונה בפרק השני. בסוגיה זו נידונה "תורת החלל" התלמודית, ויש בה גם רמיזות לכוונותינו בראש השנה. וכך פותחת המשנה:

הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו. אמר רבי יהודה: נוהגין אנו שהיינו ישנים תחת המיטה בפני הזקנים, ולא אמרו לנו דבר.

כמו הגמרא, גם אנו נניח לרגע למשנה ונעקוב אחר הדיון התלמודי, המברר פסיקה חשובה של רבי יהודה בהלכות טומאת אוהל. בחללים מקורים שיש בתוכם גויית אדם מועברת הטומאה לחפצים אחרים הנמצאים באותו חלל על אף שאינם נוגעים במקור הטומאה, ותקרת אותו חלל מונעת מהטומאה לבקוע ולצאת אל מחוץ לגבולות המבנה. רבי יהודה קבע שחלל שיש לו מבנה של אוהל כהלכתו, אך לא נעשה בידי אדם – דוגמת חור שחררוהו מים או שרצים, או ערימה של אבנים או קורות שנוצר ביניהם חלל – אינו אוהל.

לקראת סוף הסוגיה מבקשת הגמרא להקשות על רבי יהודה ממשניות העוסקות בהכנת מי החטאת לטיהור טמאי המת. המשניות מתארות תהלוכה של ילדים שירדה למעיין השילוח כדי שישאבו מים חיים לצורך כך. כדי שלא ייטמאו הילדים בדרך, גם אם יעברו מעל לקבר לא ידוע ממנו הטומאה "בוקעת ועולה", רכבו הילדים על שוורים "שכריסותיהן רחבות", והחלל שתחתם נחשב אוהל שתקרתו, כלומר בטנו של השור, חוצצת או מפסיקה את עליית הטומאה כלפי מעלה. כך נשמרו מטומאת קבר לא ידוע גם הילדים, שגדלו בטהרה משעת לידתם.

מתיאור צבעוני זה שואלת הגמרא: והרי גוף השור אינו "אוהל העשוי בידי אדם" – ואיך הסכים רבי יהודה שאפשר לראות את החלל שנוצר מתחת לבטן השור כאוהל לשם הפסקת הטומאה הבוקעת מלמטה? תשובת הגמרא היא שבמקרה שנוצר חלל "חשוב", כלומר גדול יותר מטפח על טפח – המידה המקובלת לקביעת ממדי אוהל בדיני טומאה – יסכים אף רבי יהודה שנוצר כאן אוהל. השיעור של "חלל חשוב" הוא כמלוא אגרוף של אדם.
 

ראש גדול

הגמרא ממשיכה להקשות – והרי השימוש האנושי בגוף השור הינו מלמעלה, בכך שרוכבים עליו, ועל כן החלל שלמטה אינו נחשב כמותחם לשם שימוש האדם, מה שמכריע בהלכות יצירת אוהל. לאחר מספר הצעות להשיב על שאלה זו, מביא האמורא רבא פסוק מספר איוב: "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני" (י, י"א). לפי פסוק זה, קובע רבא שגם חלל גוף השור עצמו ייחשב כאוהל, היות שגבו דומה לסכך, העשוי כדברי הגמרא "להגן על בני המעיים".

הפסוק מתייחס בפי איוב לגוף האדם ולא לבהמה. היישום שלו בפי רבא למבנה הגוף של שור רק נגזר ונדרש ממנו. אלא שכמו שהפסוק מכונן את הדרשה, הדרשה מאצילה חזרה על הפסוק: גם מבנה גוף האדם יוגדר כ"אוהל". אולם בעוד שהשור הולך על ארבע כך שהחלק ה"מסכך" על המעיים הנו חוט השדרה והגב, כאשר הראש נמתח למעלה וקדימה, ה"סכך" המאהיל על גוף האדם הנו הכתפיים, ובעיקר הראש.

ככל שתמונה זו יכולה להראות פרועה, אין זה המקום הראשון בסוגיה בו נמצאים דימויים גופניים, בעיקר של ראש האדם. "טפח על טפח", שיעורו של אוהל הנעשה בידי אדם, הוא מידה הידועה כמידת ראשו של תינוק; ושיעורו של אוהל שלא נעשה בידי אדם הוא כ"מלוא אגרוף". מקורו של השיעור החריג הנו במשניות מסכת כלים (יז יב), שם כתוב ש"מלא אגרוף" אינו אלא "כראש גדול של בן אדם".

מה משמעות ההבלטה של מידות אלה בהקשר לשיטת רבי יהודה? ההבחנה בין אוהל העשוי בידי אדם לבין אוהל שאינו עשוי בידי אדם מדגישה את העיקרון שמציאות הטומאה קשורה לנוכחות האדם. המוות, מקור הטומאה העיקרי, מהווה תופעה טבעית בחי ובצומח, אך באדם הוא תופעה טבעית המתווכת על ידי בחירה ואחריות. לשון אחר, האדם נידון לכך שכל אחד ממעשיו נמצא במטוטלת שבין תוחלת ובניין לבין נשייה ואבדון. וכמו לסמן את המציאות האנושית הזו, בה עץ החיים מתווך על ידי עץ הדעת טוב והרע, נקבעה ההבחנה של רבי יהודה: רק בחלל שנוצר בידי אדם ישנה אפשרות ליצור טומאה בעולם.
 

פני הכפורת

בכדי לעמוד על עומק הכוונה התלמודית יש להיזכר בהלכה הקובעת שסוכה שאינה גבוהה עשרה טפחים פסולה. המקור להלכה זו מובא בדף ה, והוא מבנה הארון, הכפורת והכרובים שבקודש הקודשים. שם נאמר שגובה הארון עצמו היה תשעה טפחים, והכפורת שכיסתה אותו הוסיפה עוד טפח. כדי להוכיח את מידתה של הכפורת הביא רב הונא פסוק המתאר את זריקת הדם בקודש הקדשים ביום כיפור: "'על פני הכפורת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים' (ויקרא טז, י"ד) – ואין פנים פחות מטפח". הגמרא שם ממשיכה לברר את המימדים השונים של "פניהם" של עצמים שונים בארץ ובשמים. לענייננו, "פני הכפורת", שמידתם טפח כפני אדם קטן, נידונים במובהק כ"פנים" המסוככים ומגינים על "בני המעיים", כלומר תכולת הארון. בניגוד לשור בעל הבשר, משמעות הפסוק "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני" לגבי גוף האדם היא שמה שמסכך הנו הפנים, המרומזים ב"פני הכפורת", כתר תורה.

הגמרא בדף ה ע"ב מבררת אם אפשר לכנות את פעולת טפח הכפורת כ"סכך", ומסיקה שרק "פני הכרובים", שיצאו מהכפורת למעלה וגם פניהם היו כפני תינוק, יצרו בכנפיהם את פעולת הסיכוך. כלומר, הסיכוך האמיתי על האדם איננו חלק מגופו, ואף לא חלק מאישיותו ונפשו, אלא כמו כנפי הכרובים הסוככים, השורש הא-לוהי של כתר האדם. אני מציע שבחירת הסוגיה שלנו להבליט את שיטת רבי יהודה בטומאת אוהל ואת חשיבות מידות ראש האדם בשיטה זו באה על רקע הסוגיה בדף ה על מחיצת עשרה טפחים. הדימוי ההולך ונבנה בשתי הסוגיות הוא שה"סכך" המגן על האדם ומקרה את "חלל גופו" אלו פניו, אך פחות במובן הפיזי ויותר במובן של דעתו, השורש המחיה את נפשו וגופו, כפני כפורת, כתר של תורה שכולה חיות. ולעומת זאת, מי שחוצה בין פניו לבין נפשו וגופו יוצר ניתוק משורש חיותו, וזוהי התהוות הטומאה והמוות בעולם.
 

עלהו לא ייבול

ואולם, מה שייך דיון זה למשנה הדנה בשאלת "אדם הישן תחת המיטה"? יש לשים לב כי בתלמוד הירושלמי אין זכר למהלך המעמיד את שיטת רבי יהודה בטומאת אוהל בזיקה למשנה. יתר על כן, המשפט הפותח את הסוגיה בבבלי בדף כ ע"ב הוא: "והא ליכא עשרה! (והרי אין עשרה טפחים מתחת למיטה בכדי ליצור חלל עצמאי בתוך הסוכה הכשרה – כך שהישן שם לא יצא ידי חובתו). תרגמא שמואל (פירש את המשנה) במיטה (גבוהה) עשרה". משפט זה למעשה ממצה ומסיים את כל מה שנאמר בגמרא על המשנה להלכה – הישן תחת מיטה בסוכה אינו יוצא ידי חובתו רק אם המיטה יוצרת חלל נפרד, גבוה עשרה טפחים מהרצפה. גדולי מפרשי הגמרא, כמו הרי"ף והרא"ש, ורבים אחרים, התייחסו רק לפתיחה זו ולא להמשך. ובכן, מה הקשר בין משנתנו ובין הסוגיה המפליאה אודות סוד האדם בטומאת אוהל?

הגמרא בדף כא ע"ב אכן העמידה את שיטת רבי יהודה במשנה שהישן תחת המיטה (אפילו אינה עשרה טפחים) "יוצא ידי חובה", מול הקביעה שאוהל שאינו עשוי בידי אדם נקרא אוהל אם יש בחללו יותר מ"מלא אגרוף" – מה שבבירור יש מתחת למיטה. אך עוצמתו של הדיון בהלכות טומאת אוהל מביאה למסקנה שבנוסף להשוואה המצומצמת של פסיקה זו, ישנו מימד נוסף המחבר בין המשנה לדיון בגמרא.

המשנה מאריכה בהתייחסות לסיטואציה החריגה של מי שישן מתחת למיטה. למה יבחר אדם לישון דווקא שם – ולא ילך לסוכה מרווחת יותר? גם דברי רבי יהודה במשנה על עצמו וגם דברי הירושלמי על טבי, עבדו של רבן גמליאל – על שניהם מסופר שישנו מתחת למיטה – מדגישים שרצו "לשמוע דברי חכמים" שהתאספו ושוחחו בסוכה. הרחבה זו בניסוח המשנה באה להסביר קושי בפתיחת הפרק. הפרק השני דן בכלל "תשבו כעין תדורו", הקובע כי אדם מקיים מצוות סוכה באותה צורה שבה הוא חי בביתו. אלא שסביר היה לפתוח בהעמדת כלל זה בהלכות האכילה בסוכה, מה שמהווה את המעשה המובהק של קיום המגורים, ואילו הן מובאות מאוחר יותר בפרק. פתיחת המשנה קובעת, לעומת זאת, שמגוריו של אדם הנם לפי מקום השינה. אלא שקשה לאפיין את השינה, פעולה שאין בה דעת, כפעולה שיש בה קיום של מצווה. וכי אפשר לקיים מצוות בזמן שאדם שוכב ישן ללא שליטה על גופו, ודעתו ובחירתו נמצאות בהעלם?

על כן מבקשת המשנה להדגיש דווקא את אלו שישנים מתחת למיטה, ולא את אלו שישנים כרגיל מעליה. הם מתחמקים מתרדמת הדעת ומן המוות על ידי שימוש חריג במיטה – להתאבק בעפר רגליהם של חכמים. בכך ראוי הוא עומק הדימוי שמוסיפה הגמרא בדיון על הלכות טומאת אוהל לפי רבי יהודה – ראשו של אדם הוא מה שסוכך עליו, כטפח הכפורת מחד, וכמידת חלל טומאת מת מאידך.

סיומה של הסוגיה קובע זאת במפורש: "מנין שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד – שנאמר: 'ועלהו לא ייבול'". כך פותח ספר תהילים: "...כי אם בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא ייבול וכל אשר יעשה יצליח". עלהו לא ייבול: כתר תורה הוא סכך כשר, חי ומרנין תמיד.