הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"חד אמר..." - רב אחא ורבינא
סוכה יח ע"א
אמר אביי: אויר שלשה בסוכה גדולה ומיעטו בין בקנים בין בשפודין - הוי מעוט. בסוכה קטנה, בקנים - הוי מיעוט, בשפודים - לא הוי מיעוט. והני מילי מן הצד.
אבל באמצע - פליגי בה רב אחא ורבינא.
חד אמר: יש לבוד באמצע,
וחד אמר: אין לבוד באמצע.
מאי טעמא דמאן דאמר יש לבוד באמצע - דתניא: קורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל אחר, וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל אחר, ואינן נוגעות זו בזו, פחות משלשה - אינו צריך להביא קורה אחרת, שלשה - צריך להביא קורה אחרת -
ואידך: שאני קורות דרבנן.
מאי טעמא דמאן דאמר אין לבוד באמצע - דתנן: ארובה שבבית ובה פותח טפח, טומאה בבית - כולו טמא, מה שכנגד ארובה - טהור. טומאה כנגד ארובה - כל הבית כולו טהור. אין בארובה פותח טפח, טומאה בבית כנגד ארובה - טהור, טומאה כנגד ארובה - כל הבית כולו טהור.
ואידך: שאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו.
1.
רא"ש מסכת סוכה פרק א סימן לג:
לג [סוכה דף יח ע"א] אמר אביי אויר שלשה בסוכה גדולה ומיעט בין בקנים בין בשפודים הוי מיעוט בסוכה קטנה בקנים הוי מיעוט בשפודים לא הוי מיעוט והנ"מ מן הצד אבל באמצע פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר יש לבוד באמצע וחד אמר אין לבוד באמצע
והלכתא יש לבוד באמצע
דקי"ל (פסחים דף עד ב חולין דף צג ב) דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא
רב אחא לחומרא ורבינא לקולא
והלכתא כרבינא לקולא ...
לשון הגמרא שם בשני המקורות:
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף עד עמוד ב:
"בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא, והילכתא כרבינא לקולא. לבר מהני תלת, דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא - והלכתא כרב אחא לקולא"
על סמך הנ"ל הרא"ש פוסק כרבינא ולקולא - שאומרים דין "לבוד" גם באמצע הסכך.
להלן קטעים מחומר שכבר כתבנו בכמה מקומות:
2.
הביטוי "פליגי בה רב אחא ורבינא" מופיע בש"ס כ-20 פעם.
3.
"הליכות עולם" שער חמישי סעיף ו:
"בכל התורה כלה דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא וסימניך ח"ח, ח' דרב אחא ח' חומרא.
הלכתא כרבינא לקולא בר מתלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא, והלכתא כרב אחא לקולא וסימניהון אומצ"א ביע"י ומיזרק"י, וכולן הלכות קבועות הם בחולין פרק גיד הנשה (חולין דף צג ע"ב) יעויין שם ואין צורך לכותבן.
והני מילי כשחולקין הם בפני עצמם, אבל כשאחרים חולקים עמהם לא שייך למימר הכי כן ראיתי בתוספות."
בסיומת של דבריו הוא מדגיש שמדובר רק לגבי המחלוקות בין שני החכמים רבינא ורב אחא.
4.
וראה, שם, ב"יבין שמועה", שם, כלל רנג:
ורש"י בחולין, שם, אומר: "בכל התורה כולה רב אחא ורבינא, חד אמר הכי וחד אמר הכי, בכולהו ההוא דמיקל - רבינא, וההוא דלחומרא - רב אחא"
5.
על הנ"ל יש לשאול: בכל אותם מקומות שהדעה שמקילה מזוהה בוודאות, מדוע הגמרא לא הציגה את שמו של רבינא במפורש ליד דעתו ונקטה באופן סתמי "חד אמר..."?
6.
ואפשר לומר [חידוש]: היתה מסורת תחילה "חד אמר... וחד אמר..." ולא ידעו מי אמר, ולאחר שבררו את העניין נקבע הכלל שרבינא הוא זה שמיקל, וזה נקבע במסכת חולין.
7.
ואולי אפשר לומר גם: במחלוקת רבינא ורב אחא היתה הלכה צריכה להיות כרב אחא כנגד רבינא [לא נאריך עכשיו בדבר זהותו של "רב אחא". אם הוא אחרי רבינא אזי "הלכה כבתראי"], ולכן הגמרא לא רצתה לפסוק בניגוד לכלל הזה, ולכן סתמה "חד אמר..." והכריעה על פי הכלל שהלכה כמיקל.
8.
ונראהלומר אפשרות נוספת, לפי מה שהבאנו כמה פעמים בשם הרב אברמסקי לגבי רב ושמואל, כך גם כאן. הגמרא קבעה נקודתית שההלכה בכל אותם מקומות כדעת המיקל, והיא רצתה שיהיה נאמן לכללים הידועים, ולכן החליטה שרבינא הוא שפסק את הדעה לקולא, והכלל הוא שרבינא ורב אחא ההלכה כרבינא.
9.
עבודה זרה דף סא:
בגמרא:
גמ'. בעיר שכולה עובדי כוכבים נמי, והאיכא רוכלין המחזירין בעיירות!
אמר שמואל: בעיר שיש לה דלתים ובריח.
אמר רב יוסף: וחלון כרה"ר דמי,
ואשפה כרה"ר דמי,
ודיקלא כרה"ר דמי.
פסיק רישיה –
פליגי בה רב אחא ורבינא,
חד אסר,
וחד שרי.
מאן דאסר, למה ליה דסליק התם;
ומאן דשרי, זימנא דאבדה ליה בהמה וסליק לעיוני בתרה.
השאלה היא לגבי דקל שלא עושה פירות האם נחשב כרשות הרבים ואין אוסר את היין, מפני שהגוי חושש שהיהודי יבוא אל העץ ויגלה שהגוי נגע ביין והגוי יפסיד את שווי היין שלא יוכל למכור ליהודי.
והגמרא אומרת שחולקים בזה רב אחא ורבינא, אחר אוסר ואחד מתיר, והגמרא מביאה את הנימוק לכל דעה.
[וראה ב"יד מלאכי" כלל תקסא, גירסא הפוכה רב אחא לקולא ורבינא לחומרא]
10.
נראה מהגמרא שהגמרא ["עורך הגמרא"] היא זו שפסקה להלכה את הכלל הנ"ל. ומשמע ממנה שבכל מקרה ההלכה במחלוקתם היא "לקולא".
11.
ה"יד מלאכי" מביא שתי הסתייגויות לכלל:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תקסג
רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. היינו במילי דלא שייכי בהו חומרי אבל במילי דשייכי בהו קולי וחומרי לא כ"כ הר"ן בפרק אין מעמידין גבי מומר להכעיס:
כלומר, אם הדין "לקולא" יש בו גם "חומרא" – הכלל לא תופס.
11.1
המשך דבריו:
רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. הני מילי בשאר דברים אבל באיסור אכילה גנאי הוא לישראל ליהנות מאיסור הניית שבת, דמשק אליעזר על חולין דף ל"ו א':
כלומר, הכלל לא תופס להקל כשמדובר באיסור הנאה [אכילה דווקא?] מחילול שבת.
12.
אבל עדיין קשה, מדוע ההלכה כמיקל? יותר ברור שהכלל הוא רק שרבינא הוא שמיקל, וההלכה נקבעה כרבינא כנגד רב אחא [אולי בגלל שרב אחא היה תלמידו ודן בפניו]. אולם מדוע אם כן נאמר הסגנון "חד אמר..."?
13.
כמו כן שואלים מדוע הגמרא לא קבעה פשוט באותם מחלוקות ש"הלכה כמיקל" בלי להתייחס מה אמר רבינא ומה אמר רב אחא?
14.
עונה השל"ה:
של"ה - כללי התלמוד (כ) כלל הלכה:
תסו. בפסקים וכתבים דמהר"ר ישראל (איסרלין תרומת הדשן) סימן קיא, אשיר"י פרק גיד הנשה (חולין דף צג ב), אומצי ביעי ומזרקי פליגי רב אחא ורבינא בכל התורה, רב אחא לחומרא ורבינא לקולא,
והלכתא כרבינא לקולא בר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא, והלכתא כרב אחא לקולא.
ולמה לא אמר בקיצור דהלכה כדברי המיקל.
לא ידע מאי קשה לך, אשיר"י לישנא דתלמודא נקיט, כדאיתא להדיא התם בגמרא,
ואתלמודא גופא לא קשה כלל אמאי לא נקיט בקיצור,
דיש לומר דמשום הכי מפרש דכל דוכתא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא
נפקא מינה למירמי דידיה אדידיה,
כההיא דשלהי מסכתא שבת דף קנז א) דפליגי במוקצה מחמת מיאוס, דרב אחא אוסר ורבינא שרי, אי אשכחן שום דוכתא דכותב דסבר לחד מינייהו איפכא, כדאשכחן כמה אמוראי דאיירי בענייני דמוקצה קשיא דידיה אדידיה, עד כאן לשונו.
השל"ה מסביר, שכאשר הגמרא מכריעה לא רק את ההלכה אלא גם מי אמר ומה אמר, הרי שניתן יהיה להקשות עליו בעיקר מדבריו שלו עצמו ממקום אחר ["דידיה אדידיה"].
14.1
המשך דבריו:
ואהא דאמר הלכתא לקולא, כתב [בתוספות] הרא"ש ז"ל בפרק מרובה (בבא קמא דף פה א), היכא דלא פליגי אמוראי אחריני. וכתב בעל התרומות ז"ל, דכשנחלקו בממון הוי קולא למלוה, משום דמעת שלוה נשתעבדו נכסיו למלוה, וכן כתב ר"י בפרק קמא דמציעא.
בקטע הנ"ל השל"ה מוסיף 2 נקודות:
14.1.1
כאשר מצטרפים למחלוקת גם אמוראים אחרים הרי שכל הכלל שמדובר בסוגייתנו – בטל.
14.1.2
אם מחלוקת רבינא ורב אחא היא לגבי ממון ועלינו לפסוק "לקולא", הרי שה"קולא" היא לטובת המלוה. כלומר, שהלווה יהיה חייב לשלם למלוה. נראה שאין כוונתו כפשוטו, שהרי יש כלל של "המוציא מחברו עליו הראיה" - שמשמעותו "קולא" ללווה ולא למלוה. אולי כוונתו למלווה בשטר שאז נכסיו של הלווה משועבדים לחוב וכך משמע מלשונו.
15.
הערה נוספת:
גופי הלכות פרק ה - כללי אות ה' כלל קסא:
עוד בכללי הרב ז"ל וז"ל לא אמרינן רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל, אלא במחלוקת סתם רב אחא ורבינא חד אמר וחד אמר, אז אנו אומרים הלכה כדברי המיקל שהוא רב אחא,
אבל כשמזכירין בפירוש סברותיהם כגון ההיא דפרק הנשרפין [סנהדרין דף עו:] רבינא מחייב וכו', שם הלכה כרבינא דמחייב הרב המאירי ז"ל שם עכ"ל. אמר המעתיק אודה את ה' אשר זיכני בימי חרפי שכתבתי כן מדעתי בספר יבין שמועה [שע"ה אות ו] מילתא בטעמא ופירשתי כן בדברי התוס' ז"ל.
הוא מסביר שכאשר רבינא ורב אחא מסבירים את דעתם הרי שהכלל של "הלכה כמיקל" לא מחייב.
16.
גם בסוגייתנו [ מסכת סוכה דף יט, וכן במסכת עבודה זרה דף סא] יש הסבר לכל אחר מהם, רבינא ורב אחא, אבל את ההסבר אומרת הגמרא ולא רבינא ורב אחא עצמם, שהרי הניסוח בגמרתנו הוא "מאן דאמר יש לבוד..." ואילו בדוגמא שהוא מביא ממסכת סנהדרין מנוסח כך: "... רבינא מחייב: קל וחומר..." – כנראה שרבינא עצמו אמר כך.
[כבר הבאנו כמה פעמים שהביטויים כגון: "מר סבר..."; "מאן דסבר" מלמדים שאת ההסבר לא אמר החכם עצמו אלא "עורך הגמרא" הוא שמנמק.]
17.
שו"ת חוות יאיר סימן צד:
רב אחא ורבינא בכל התורה רבינא לקולא וכו' בפסקים וכתבים קי"א תמה על אריכות לשון זה דהל"ל בקצרה בכל התורה הלכה כמיקל.
ועוד צל"ע מ"ט דש"ס דלא זכר בפי' מי ס"ל כך ומי כך במקומו ומצינו בכה"ג בכמה אמוראים כגון ברב ושמואל בב"ב דף צ"א ע"א וגם גבי תנאים בפלוגתתא /בפלוגתא/ דר"י ור"מ במכות דף י"א ע"א ושם [מכות דף יא] ע"ב רב אמי ור' יצחק נפחא
וי"ל דאותן אמוראי דבימי רב אשי ידעו שנחלקו יחד בדבר ולא ידעו בירור דעת כ"א וגם זה פלא בפלוגתת' דרב אחא ורבינא דבכל ענין שנחלקו לא כיון המחמיר להלכה וגם תמיה קצת בכמה כללים שבפסקי הלכות (והוא שאלת השואל שבתחילת המאמר ואף שישבנו קצת מ"מ נשאר תמוה) ומ"ש בה"ע דל"ה ע"ב דהיינו כשאין אחרים חולקים עמהם לא הבנתי ולא מצאתי.
וכלל הנ"ל הוא בגמ' דחולין דף צ"ג ע"ב ופסחים דף ע"ד ע"ב. וצ"ע מס' ע"ז דף ל"ג ע"ב ויבמות דף ל"ט ע"ב.
באופן כללי הוא מתקשה בביאור הסוגיה [גם על סמך כמה הערות דומות לאלה שהערנו].
18.
ונראה לי לחדש: רב אחא ורבינא היו מעורכי הש"ס ["עורך הגמרא"], ולכן כוונת הביטוי "רב אחא ורבינא חד אמר..." איננו כפשוטו שהם נחלקו ביניהם בדין מסויים כבסוגייתנו. לא, הם נחלקו כמי לפסוק ולא היה ידוע באמת מי אמר כל דין - בין שני חכמים [או קבוצות חכמים] קדומים שחלקו ביניהם.
19.
וראה מאמר שלם של הרב ראובן מרגליות -"שם עולם" - על הביטוי הכללי "חד אמר... וחד אמר...". ובאופן ספציפי הוא דן במקרים שמדובר בהם ברב אחא ורבינא, שם עמוד מט אות לא, ובעמוד סד אות צו.
20.
וראה אצל הרב זיני "רבנן סבוראי", עמוד 91, בהערה 2, שרב אחא ורבינא בכמה סוגייות הם מאוחרים - סבוראים, ויש חילופי גירסאות שונות בסוגיות השונות.
