הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הלכה כלישנא בתרא"; "והלכתא"; הלכה כרב באיסורים
סוכה יח ע"ב - יט ע"א
אתמר, סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין - כשרה. שאין לה פצימין, אביי אמר: כשרה, ורבא אמר פסולה.
אביי אמר כשרה
אמרינן: פי תקרה יורד וסותם.
רבא אמר פסולה: לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם.
אמר ליה רבא לאביי: לדידך דאמרת פי תקרה יורד וסותם - אפילו הפחית דופן אמצעי! - אמר ליה: מודינא לך בההיא, דהוה ליה כמבוי המפולש.
לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב ושמואל קמיפלגי,
דאתמר: אכסדרה בבקעה,
רב אמר: מותר לטלטל בכולו, דאמרינן פי תקרה יורד וסותם.
ושמואל אמר: אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם.
אליבא דשמואל - כולי עלמא לא פליגי.
כי פליגי אליבא דרב;
אביי כרב.
ורבא אמר לך: עד כאן לא אמר רב התם אלא דמחיצות לאכסדרה הוא דעבידי, אבל הכא דלאו להכי עבידי - לא.
תנן: וכן חצר המוקפת אכסדרה. ואמאי? נימא פי תקרה יורד וסותם! -
תרגמה רבא אליבא דאביי: כשהשוה את קירויו.
בסורא מתני להא שמעתא בהאי לישנא.
בפומבדיתא מתני: סיכך על גבי אכסדרה שאין לה פצימין - דברי הכל פסולה. יש לה פצימין,
אביי אמר: כשרה,
רבא אמר: פסולה.
אביי אמר: כשרה, אמרינן לבוד.
רבא אמר: פסולה, לא אמרינן לבוד.
והלכתא כלישנא קמא.
רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקא מסכך על גבי אכסדרה שאין לה פצימין.
אמר ליה: לא סבר מר הא דאמר רבא: יש לה פצימין - כשרה, אין לה פצימין - פסולה?
אחוי ליה נראה מבפנים ושוה מבחוץ. אי נמי: נראה מבחוץ ושוה מבפנים. דאתמר: נראה מבחוץ ושוה מבפנים - נידון משום לחי, ולחי היינו פצימין.
1.
יש בגמרא שני לשונות על מהלך הסוגיה. הלשון היא "בסורא מתני להא שמעתא בהאי לישנא" ו"בפומבדיתא מתני...".
2
בכל לשון יוצא שאביי ורבא אמרו דברים אחרים. לכן יש צורך לפסוק שני דברים, האם פוסקים כלשון ראשון ["לישנא קמא"] או כלשון אחרון ["לישנא בתרא"] וכמי פוסקים במחלוקת בין אביי רבא.
3.
הגמרא עצמה פוסקת בסוגייתנו "והלכתא..." - כלישנא קמא [כלשון ראשון], וממילא, הפוסקים מכריעים כרבא נגד אביי על פי כללי ההכרעה ביניהם.
4.
רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד הלכה ח:
סיכך על גבי אכסדרה שיש לה מ פצימין בין שהיו נראין מבפנים ואין נראין מבחוץ בין שהיו נראין מבחוץ ואין נראין נ מבפנים כשרה.
5.
רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד הלכה ט:
לא היו לה פצימין פסולה מפני שהיא סוכה העשויה כמבוי שהרי אין לה אלא שני צדי האכסדרה ואמצע האכסדרה אין בו כותל ושכנגדו אין בו פצימין.
6.
הגהות מיימוניות הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד הלכה ח:
[מ] והילכתא כלישנא קמא דרבא ודלא כדמתני בפומבדיתא דביש לה פצימין פסולה לד"ה, ע"כ:
[נ] רב אשי אשכחיה לרב כהנא דהוה מסכך ע"ג אכסדרה שאין לה פצימין כו' עד אחוי ליה נראה מבחוץ ושוה מבפנים ע"ש, ע"כ:
7.
מגיד משנה הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ד הלכה ח:
[ח] סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין וכו'. שם (סוכה דף י"ח) אתמר סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין כשרה אין לה פצימין אביי אמר כשרה ורבא אמר פסולה אביי אמר כשרה אמרינן פי תקרה יורד וסותם ורבא אמר פסולה לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם
ופסקו בגמרא כרבא
ושם מבואר דפצימין אלו מכשירין אפילו נראין מבחוץ ושוים מבפנים
וכתוב בהלכות והא דאמרינן על גבי אכסדרה לאו על גבה ממש אלא בסמוך לה כדכתיב ועליו מטה מנשה ומתרגמינן ודשרן סמיכין עלוהי ע"כ...
בסוגייתנו הגמרא עצמה פסקה כדעת ה"לישנא קמא" וממילא כרבא. וכפי שמציין ה"הגהות מיימוניות".
8.
נצרף מה שכתבנו בסוגיה המקבילה במסכת עירובין דף צה:
בגמרא:
דאיתמר, אכסדרה בבקעה, רב אמר: מותר לטלטל בכולה, ושמואל אמר: אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות.
רב אמר: מותר לטלטל בכולה, אמרינן פי תקרה יורד וסותם
ושמואל אמר: אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות, לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם.
בעשר כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי - ביתר מעשר.
ואיכא דאמרי: ביתר - כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי - בעשר.
והא דאמר רב יהודה:
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף צה עמוד א
קורה ארבעה מתיר בחורבה.
ורב נחמן אמר רבה בר אבוה: קורה ארבעה מתיר במים. מני? –
להך לישנא דאמרת בעשר לא פליגי - בעשר, ודברי הכל. להך לישנא דאמרת בעשר פליגי - כרב.
לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב ושמואל קמיפלגי; דאיתמר: סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין - כשירה. אין לה פצימין; אביי אמר: כשירה, ורבא אמר: פסולה.
אביי אמר: כשירה, אמר: פי תקרה יורד וסותם.
ורבא אמר: פסולה, לא אמר פי תקרה יורד וסותם.
לימא אביי כרב, ורבא כשמואל! –
אליבא דשמואל כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי - אליבא דרב.
אביי - כרב. ורבא - עד כאן לא קאמר רב התם - אלא דהני מחיצות לאכסדרה עבידי. אבל הכא, דהני מחיצות לאו לסוכה עבידי - לא.
9.
רמב"ם הלכות שבת פרק יז הלכה לה:
אכסדרה בבקעה מותר לטלטל בכולה ואף על פי שהיא שלש מחיצות ותקרה, שאנו רואין כאילו פי תקרה יורד וסותם רוח רביעית, והזורק מרה"ר לתוכה פטור כזורק למבוי סתום שיש לו קורה,
בית או חצר שנפרץ קרן זוית שלה בעשר אמות הרי זה אסור לטלטל בכולו אף על פי שכל פרצה שהיא עד עשר אמות כפתח, אין עושין פתח בקרן זוית, ואם היתה שם קורה מלמעלה על אורך הפרצה רואין אותה שירדה וסתמה ומותר לטלטל בכולו והוא שלא תהיה באלכסון. +/השגת הראב"ד/ אכסדרה בבקעה וכו' והזורק מרה"ר לתוכה פטור. א"א זה שבוש.+
מהרמב"ם משמע שפוסק כ"לשון ראשון" בגמרא, שלפיו יוצא, שאומרים את הכלל "פי תקרה יורד וסותם" בפרצה יותר מעשר - שלפי כולם אומרים "פי תקרה..." - ואפילו בפחות מעשר אומרים "פי תקרה..." לפי רב. זאת אומרת שהרמב"ם מכריע כשיטת רב מפני הכלל ש"הלכה כרב באיסורים".
10.
מגיד משנה הלכות שבת פרק יז הלכה לה:
[לה] אכסדרה בבקעה. שם (צ"ד:) אכסדרה בבקעה רב אמר מותר לטלטל בכולה ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בד'. בעשר כ"ע לא פליגי כי פליגי ביותר מעשר. איכא דאמרי ביותר מעשר כ"ע ל"פ כי פליגי בעשרים.
ומן ההלכות נראה שפוסקין כלשון הראשון וכרב דהלכתא כותיה באיסורי.
והביאו הא דרב בלבד בסתם משמע דאפי' יתר מעשר וזה דעת רבינו.
עד כאן הוא מסביר כפי שהסברנו לעיל.
11.
המשך דבריו:
והטעם לדבריהם הוא לפי שמחלוקת לשונות אלו הוא בשל דבריהם כמבואר פ' י"ד שאיסור הכרמלית מדבריהם והולכין בו אחר המיקל
ה"מגיד משנה" מסביר שהפסק הנ"ל נובע מכח הכלל שהמחלוקת בסוגייתנו היא בדין דרבנן [דין "פי תקרה יורד וסותם" במחיצות עירוב], ובדין דרבנן פוסקים לקולא. כנראה שהוא מתכוון לומר שהמחלוקת בין שני הלשונות בגמרא [בין לשון ראשון ללשון שני שהוא "איכא דאמרי"] מוגדרת כ"ספק", ולכן פוסקים לקולא. הוא לא מזכיר את הכלל שפוסקים "כדברי המיקל בעירוב" אלא מסתמך על הדין הכללי של ספק דרבנן לקולא.
11.1
כמו כן נובע מדברי ה"מגיד משנה" שלרמב"ם אין כלל כללי בהכרעה בין שני לשונות בגמרא מסוג של לשון ראשון ו"איכא דאמרי".
12.
המשך דבריו:
ויש מי שפוסק כלשון אחרון דכל שנפרץ מלואו ברוח אחת והוא יתר מעשר אין אומרים בו פי תקרה יורד וסותם וכן פסק הרשב"א ז"ל בספרו. ודעת ההלכות ורבינו נראה עיקר וגם בספר העתים לא הביא אלא דברי רב כפשטן:
הוא מביא את דעת הרשב"א שפוסק כלשון אחרון [דעת ה"איכא דאמרי"] בסוגייתנו, ובמקרה של פרצה יותר מעשר אמות - – שגם לרב וגם לשמואל - לא אומרים "פי תקרה יורד וסותם".
[הוא לא מנמק בפירוש את ההכרעה כלשון אחרון]
13.
חידושי הרשב"א מסכת עירובין דף צד עמוד ב:
ולענין פסק הלכה כתב ר"ז ז"ל כיון דפסקינן בכולי תלמודא כלישנא בתרא נקטינן כהדין לישנא הלכה למעשה דביתר מעשר שנפרץ במלואו א"נ משתי רוחות לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אעפ"י שלא נפרץ הקרוי אבל בעשר אפי' נפרץ במלואו אמרינן פי תקרה יורד וסותם כל זמן שלא נפרץ הקרוי ואם נפרץ גם הקרוי ונשאר באלכסון בפירצה של שתי הרוחות בקרן זוית לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם ואם נפחתה (כותל) [כולה] דופן כנגד דופן כו"ע בין לרב בין לשמואל [לא] אמרי' פי תקרה יורד וסותם,
והיינו דאמרי' במסכת סוכה בפרק ראשון אפי' מציעתא א"ל בהא אפי' אנא מודינא לך משום דהוי כמבוי [המפולש]:
דעת הרשב"א שבאופן עקרוני וכללי הכלל הוא, שבכל הש"ס פוסקים כלישנא בתרא [כלשון אחרון / כלשון שני / כ"איכא דאמרי" /]
14.
ויש להעיר: הגמרא דנה בהמשך הסוגיה במחלוקת בין רבא ואביי [לעניין מחיצות סוכה] האם היא קשורה למחלוקת בין רב ושמואל. אמנם הגמרא מסבירה שלעניין סוכה הגדרים שונים, אבל בעצם הנסיון להשוואה בין שתי המחלוקות יוצא דבר מעניין. במחלוקת בין רב לשמואל הכלל הוא, שהלכה כרב באיסורים, ובמחלוקת בין אביי ורבא הכלל הוא שהלכה כרבא לעומת אביי, ובסוגייתנו הגמרא אומרת במפורש [בהוה אמינא] שאביי סובר כרב ורבא סובר כשמואל. כיצד היה צריך לפסוק? בדרך כלל אומרים, שפוסקים לפי כללי ההכרעה שבין המאוחרים יותר – כלומר, כרבא [כל זה רק בהוה אמינא שבסוגייתנו].
15.
עד כאן ממסכת עירובין דף צה
16.
גם בדפים הקודמים - מסכת סוכה דף טז ומסכת סוכה דף יח - ראינו דיון סביב הפסיקה כלישנא קמא או כ"לישנא בתרא".
17.
לגבי הכרעה בגמרא "והלכתא" ראה אצל הרב זיני בספרו "רבנן סבוראי", עמוד 97 שדן בשאלה על ידי מי נכתב ביטוי זה.
18.
הגמרא אומרת לעיל:
רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקא מסכך על גבי אכסדרה שאין לה פצימין.
אמר ליה: לא סבר מר הא דאמר רבא: יש לה פצימין - כשרה, אין לה פצימין - פסולה?
כלומר, רב אשי פגש את רב כהנא והעיר לו על כך שלא פועל כדינו של רבא [לפי ה"לישנא קמא"]. קטע זה מובא בגמרא אחרי משפט ההכרעה של "והלכתא". ולפי זה, רב אשי היה צריך לשאול את רב כהנא האם הוא לא מקבל את ה"והלכתא".
18.1
מוכח מכאן שאת ה"והלכתא" כתבו חכמים אחרי תקופת "רב אשי"! ואם כן, רב אשי פסק כרבא ובשיטת ה"לישנא קמא" בגמרא ומה מוסיפה ה"והלכתא" ששובצה בדור מאוחר יותר!
ועוד הוא מעיר שם, שהרי הגמרא אומרת שכך [כ"לישנא קמא"] למדו בסורא, ורב אשי עצמו היה אז ראש הישיבה בסורא, ולכן ברור שהוא פסק כלישנא קמא [שהרי זו היתה הגירסא בסורא] וכרבא נגד אביי.
19.
אמנם יש כתבי יד שבהם הגירסא היא שרב אשי אמר לרב כהנא: "לא סבר לה מר דהלכתא כרבא".
וראה גירסא נוספת ב"דקדוקי סופרים" בלי שמו של רבא בכלל.
ועוד גירסאות אצל הרב זיני, שם.
20.
ולפי גירסת ר"ח המשפט "והלכתא כלישנא קמא" מובא בגמרא אחרי שאלת רב אשי, ולפי זה ברור שה"והלכתא" נקבעה אחרי תקופת רב אשי.
20.1
ואולי ניתן לומר שרב אשי עצמו, אחרי ששאל את רב כהנא אמר את ה"והלכתא".
21.
ולפי דברינו בכל הסוגיה, אולי היה רב אשי צריך לומר זאת מפני שהוא עצמו [כנראה] קבע כלל, שבאופן עקרוני ההלכה היא כ"לישנא בתרא". ובסוגייתנו ההלכה היא כלישנא קמא כפי שנלמדה בישיבת סורא - ישיבתו של רב אשי!
22.
וראה אצל הרב זיני, שם, עמוד 98 בסעיף 4 שנראה מכל סוגייתנו שהיא מאוחרת כי יש בה הרבה ביטויים שמאפיינים דורות אחרי רב אשי ורבינא - עורכי הגמרא. הביטויים שהוא מציין הם:
"אליבא ד... לא פליגי..."; "אמר לך"; "כי פליגי"; "מהו דתימא", ועוד.
23.
ועוד הערה: יתכן שהגמרא ["עורך הגמרא"] סוברת שכעיקרון הלכה כ"לישנא בתרא" [=כלשון אחרון], ולכן כיון שבאופן חריג רצתה לפסוק כ"לישנא קמא" היתה צריכה להדגיש "והלכתא כלישנא קמא". אבל נשאלת השאלה, מדוע "עורך הגמרא" לא סידר את הסוגיה באופן שה"לישנא קמא" תובא בסוף ואחרי הלישנא בתרא, וה"לישנא קמא" "תיהפך" ל"לישנא בתרא" וממילא הלכה תהיה כמותה. כנראה, לכן הגמרא מדגישה שהלשון הראשון נאמרה ב"סורא". ישיבת סורא היתה "חשובה" יותר ולכן הוקדמה.
