הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"לדבריו ד..."; אביי ורבי זירא
ראש השנה ו ע"ב
בעי רבי זירא: יורש מהו בבל תאחר? +דברים כג+ כי תדר נדר אמר רחמנא - והא לא נדר, או דלמא +דברים יב+ ובאת שמה, והבאתם שמה - והא מיחייב? -
תא שמע, דתני רבי חייא; +דברים כג+ מעמך - פרט ליורש. -
והאי מעמך מיבעי ליה זה לקט שכחה ופאה! - קרי ביה עמך וקרי ביה מעמך.
בעי רבי זירא: אשה מה היא בבל תאחר? מי אמרינן הא לא מיחייבא בראיה, או דלמא: הא איתה בשמחה? - אמר ליה אביי: ותיפוק ליה דהא איתה בשמחה. - ומי אמר אביי הכי? והאמר אביי: אשה בעלה משמחה! - לדבריו דרבי זירא קאמר.
1.
משמע שלגבי יורש נפשטה הבעיה של רבי זירא ויורש לא עובר באיסור "בל תאחר" לגבי איחור בקיום הנדר [מעבר לשלושת הרגלים].
2.
לגבי אשה של אדם שנדר אם עוברת על איסור "בל תאחר" נראה בפשטות שיש מחלוקת:
2.1
לפי רבי זירא זו "בעיא" שלא נפשטה.
2.2
ואולי רבי זירא מקבל את קושיית אביי ומסכים שהבעיה נפשטה, ואשה כן חייבת ב"בל תאחר" מכיוון שהיא חייבת במצות שמחה בשלושת הרגלים - בירושלים.
2.3
לפי אביי - הוא סובר שאשה לא חייבת ב"בל תאחר" כי היא איננה חייבת כלל לעלות בשלושת הרגלים לירושלים לצורך קיום מצות השמחה, אלא רק במקום מגוריה על ידי שבעלה משמחה שם
כך בפשטות.
3.
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יד
הקדיש בהמה למזבח ועברו עליו שני רגלים ונפל בה מום ופדאה על גב בהמה אחרת אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו על האחרת שלשה רגלים,
ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר,
הוא פוסק שאשה עוברת ב"בל תאחר", כנראה פסק כקושיית אביי ובגלל שחייבת בשמחה [בירושלים] חייבת בבל תאחר! כמו סעיף 2.2 לעיל.
3.1
אבל הוא לא פוסק - בפשטות - כשיטת אביי עצמו [אלא רק כקושיית אביי על רבי זירא]
3.2
אבל היורש אינו עובר בבל תאחר.
כפי שהוכח בגמרא [על ה"בעי" של רבי זירא] מברייתא של רבי חייא - כסעיף 1 לעיל.
4.
כסף משנה הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יד:
[יד] הקדיש בהמה למזבח ועברו עליו שני רגלים וכו'. פ"ק דר"ה (דף ה':) ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר. שם (דף ו':) בעיא דאיפשיטא.
ומ"ש אבל היורש אינו עובר בל תאחר. גם זה בעיא דאיפשיטא אליבא דר' זירא ואף על גב דמשמע דאביי פליג נקטינן דר' זירא:
כנראה שיש שיבוש בדברי ה"כסף משנה" כמובא להלן:
5.
לחם משנה הלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יד:
[יד] ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר וכו'. כתב הרב בעל כ"מ ז"ל גבי יורש דהוי בעיא דאיפשיטא אליבא דר' זירא ואף על גב דמשמע דאביי פליג נקטינן כר' זירא ע"כ.
וט"ס יש כאן ודברים אלו ראויים להיות גבי אשה דשם איכא פלוגתא בפ"ק דר"ה (דף ו' ב) אבל גבי יורש היא בעיא פשוטה בלי שום מחלוקת שם
והכי איתא התם בעי ר' זירא יורש מהו בבל תאחר כי תדור נדר אמר רחמנא והא לא נדר או דילמא ובאת שמה כו' ת"ש דתני ר' חייא מעמך פרט ליורש וכו' בעי ר' זירא אשה מהו בבל תאחר מי אמרינן הרי הא לא מיחייבא בראיה או דילמא הא איתא בשמחה א"ל אביי ותיפוק ליה דהא איתה בשמחה ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי אשה בעלה משמחה לדבריו דר' זירא קאמר ע"כ.
6.
ויש לדקדק בדברי רבינו דמשמע דאליבא דאביי אשה ליתא בבל תאחר דהא לא מיחייבא בראיה ולא מיחייבא בשמחה דאשה בעלה משמחה וכיון שכן היה לו לרבינו ז"ל לפסוק כאביי ולומר דאין אשה חייבת בבל תאחר
הוא מקשה, שהרמב"ם צריך היה לפסוק כאביי עצמו - ולא כקושייתו על רבי זירא - שאשה איננה חייבת ב"בל תאחר".
6.1
משום דדברי אביי נאמרו בפ"ק דקדושין דף ל"ד ב) בסוגיא דמ"ע שהזמן גרמא דהקשו שם ואדילפינן מתפילין לפיטורא נילף משמחה לחיובא ותירצו אשה בעלה משמחה כלומר אין חובת השמחה תלויה בה כדכתב שם רש"י ז"ל ומשמע דהכי הוי קושטא דמילתא.
משמע שם בגמרא שהמסקנה היא שבעלה של האשה חייב לשמחה, וזו שיטת אביי עצמו בסוגייתנו, ונובע מכך שאשה לא חייבת לעלות בשלושת הרגלים לירושלים וממילא לא חייבת ב"בל תאחר" - אם עברו 3 רגלים ולא קיימה את הנדר]
ולכן קשה על הרמב"ם שלא פסק כך בסוגייתנו!
6.2
והוא מיישב את הרמב"ם:
וי"ל דסובר רבינו ז"ל דלפי המסקנא שאמרו שם דילפינן מהיקשא דתפילין דאמר קרא תהיה תורת ה' בפיך תו ליכא קושיא דנילף משמחה דשאני גבי תפילין דאיכא היקשא ולא צריכינן לתירוצא דאשה בעלה משמחה
לפי מסקנת הגמרא שם - במסכת קידושין דף לד - לא צריך את הנימוק של "אשה בעלה משמחה" וממילא הסוגיה שם איננה דווקא כאביי בסוגייתנו.
6.3
והיינו טעמא דר"ז דלית ליה דאביי דלפי האמת אין אנו צריכין לתירוצו
ופסק כר' זירא לחומרא דחייבת בשמחה ומפני כן כתב בפ"א מהלכות חגיגה דאשה חייבת בשמחה שכתב שם גבי שמחה ונשים חייבות זו
הרמב"ם פסק כרבי זירא [כלעיל בסעיפים 2.2 ו-3]
ונסתלקה ממנו קושית הר"א ז"ל שהשיג שם דאין אשה חייבת משום ההיא דאביי דפ"ק דקידושין
ועם מה שכתבנו ניחא דהוא פסק כר"ז ודלא כאביי
7.
מקשה על ה"כסף משנה" בסוגיה בקידושין:
אבל על הרב בעל כ"מ ז"ל דסבר שם דפסק רבינו ז"ל כאביי ולא הוצרך לבארו קשה דא"כ איך פסק רבינו ז"ל כאן כר"ז וכדכתיבנא.
7.1
אותה קושיה על הראב"ד:
ועוד אני תמה על הר"א ז"ל כיון דהוא סבור דהלכה כאביי וכמו שכתב בפ"א מהל' חגיגה למה לא השיג כאן על רבינו ז"ל דהיה לו לומר דאשה אינה חייבת בבל תאחר וצ"ע:
8.
ראה דיון ארוך על כך בפרשנים וב"ילקוט ביאורים".
9.
הערה: מהו הכלל הכללי בהכרעה במחלוקת בין רבי זירא ואביי?
10.
אביי ורב זירא:
"רבי זירא" הראשון היה בימי רב ושמואל, ויש "רבי זירא" שני בימי אביי ורבא – (יד מלאכי תקפח-ט)
היה גם "אביי הראשון" ["אביי הקדמון"] – תלמיד של רב יהודה.
ו"רבי זירא" "הראשון" שחי בימי רב ושמואל.
11.
אם נאמר שבסוגייתנו מדובר ברבי זירא הקדמון ובאביי הקדמון הרי מדובר שאביי היה "בתראי" לעומת רבי זירא והלכה כמותו ["הלכה כבתראי"] - אם נאמר שבתקופה זו תקף הכלל של הלכה כבתראי.
12.
והרמב"ם יסבור שבסוגייתנו מדובר באביי ורבי זירא שחיו באותו דור - בדור הרביעי - והיו חברים, ולכן, אין כלל הכרעתי במחלוקת ביניהם.
למרות שנראה שאביי נחשב יותר "מאריה דגמרא" מרבי זירא. ומעניין שביטוי זה של "מאריה דגמרא" מצינו לגבי כמה תנאים: רבי עקיבא; רשב"י ורבי יהודה. ולגבי האמוראים: רבי יוחנן; ריש לקיש; רבא ורב פפא. על כל אחד מהם נאמר ביטוי זה ביחס לחכם אחר בתקופתו - על ידי הפוסקים [גם על ידי ה"כסף משנה"]. הביטוי הנ"ל לא מוזכר בגמרא.
