|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
שכן חומט תחלתו בכעדשה – שבלול
"טמאות. מיכתב כתיבן? לא נצרכא אלא לכעדשה מן השרץ, דלא כתיבא. דתניא: בהם, יכול בכולן? תלמוד לומר מהם. יכול במקצתן? תלמוד לומר בהם, הא כיצד? עד שיגיע במקצתו שהוא ככולו. שיערו חכמים בכעדשה, שכן חומט תחלתו בכעדשה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: כזנב הלטאה" (חגיגה, יא ע"א).
פירוש: שנינו במשנה כי אף טֻמְאוֹת יש להן על מי שיסמוכו. ושואלים: הלא מִיכְתַּב כְּתִיבָן [כתובות הן] ואינם צריכות סמיכה! ומשיבים: לֹא נִצְרְכָא [נצרכה] אֶלָּא לְלמדנו על כַּעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ שהיא השיעור המצומצם לטומאת שרץ, דְּלָא כְּתִיבָא [שאינה כתובה]. דְּתַנְיָא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בשרצים: "כל הנוגע בָּהֶם במותם יטמא" (ויקרא יא, לא), יָכוֹל בְּכוּלָּן שרק שרץ שלם מטמא, תַּלְמוּד לוֹמַר: "וכל אשר יפול עליו מֵהֶם במותם יטמא" (ויקרא יא, לב), "מהם" משמע אפילו חלק מהם, אולם אם מהם, יָכוֹל אפילו בְּמִקְצָתָן בכל שהוא תַּלְמוּד לוֹמַר: "בָּהֶם" שכוונתו בהם, בשלימותם. הָא [הרי] כֵּיצַד אתה מיישב את הסתירה? עַד שֶׁיַּגִּיעַ (שיגע) בְּמִקְצָתוֹ שֶׁהוּא כְּכוּלּוֹ. כלומר, בשיעור חשוב. ושִׁיעֲרוּ חֲכָמִים שיעור זה בְּכַעֲדָשָׁה, שֶׁכֵּן חוֹמֶט שהוא הקטן בין השרצים הללו תְּחִלָּתוֹ (תחילת בריאתו) הוא בִּכְגודל עֲדָשָׁה. ר' יוֹסִי בְּר' יְהוּדָה אוֹמֵר: השיעור לענין זה הוא כִּזְנַב הַלְּטָאָה, שהוא מקצתו הנחשב ככולו. שהוא חלק מן הלטאה, ומפרכס אף לאחר שנקטע, ומתוך שיש לו חיות מסויימת בפני עצמו שייך להגדירו כ"מקצתו שהוא ככולו" (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). חומט – שבלול – חילזון(3)
רש"י בפירושו לתורה (שמיני, יא ל') כתב: "החמט - לימצ"ה". בגמרא בחגיגה (יא ע"א) אנו מוצאים: "חומט - אומר אני שהוא מין שרץ שקורין לימג"א, הגדל בקליפה ההולכת ומעגלת תמיד כל כמה שגדל, ותחילת הניצר כקליפה של עדשה היא". בחולין (קכב ע"א) פירש: "חומט - לימצ"א שתחלת ברייתו בכעדשה. צא ובדוק בתיק שלה שגדל והולך עמה תחלתו כעדשה ממש הוא בשוליו" (תמונה 2). מסתבר שכוונתו במשפט "בתיק הגדל עמה" לקונכייה המאפיינת את מחלקת החלזונות. בצרפתית בת ימינו limace היא חשופית כלומר חלזון ללא קונכיה השייך לסדרת השבלולים (4) (תמונה 3) אך שם זה כולל גם את השבלולים בעלי הקונכייה (תמונה 4). כך פירש גם הרד"ק (ספר השורשים ערך "חמט"): "... ופירשו בו שהוא שקורין לו בלעז לימס"א. ויש מי שפירש כי הוא הנקרא בלעז כרב"ו". הפירוש השני הוא כנראה של רס"ג כלומר זיקית (חרבא = כרבו). החזקוני (ויקרא, יא ל'): "החמט לימצ"ו". רע"ב (חולין, פ"ט מ"ב): "חומט - לומג"ה". תפארת ישראל (יכין, שם): "והחומט - שנעקקע, אבל שאר הד' מהח' שרצים אין עורן כבשר". "שנעקקע" (Schnecke) בגרמנית הוא שבלול. פירוש זה התקבל גם על דעת מתרגמים זרים וכך גם בספרי הטבע העבריים הראשונים. יהוסף שוורץ (תבואות הארץ, ח"א) כתב: "החומט בלשון ערב אלחַלַזוֹן (שנעקע) ומוכח מזה שחלזון התכלת מין חומט (שנעקע), וכן הוא ברבה סוף פרשת כי תבא החלזון הזה כשגדל מלבושו גדל עמו עד כאן לשונו. וזה שנעקע כנודע".
אגב שאלתו של תוס' רי"ד על זיהוי החומט כחילזון נוכל ללמוד שלשיטת רש"י איסור צידה קיים גם בבעלי חיים איטיים מסקנה המעוררת תמיהה רבה. בשאלה זו עסק הרב אלחנן סמט במאמרו "צידת בעלי חיים איטיים בשבת" (תחומין, כרך יח). מעניין לציין שמלבד תוס' רי"ד לא מצאנו התייחסות לשאלה זו בין הראשונים. האם ייתכן שהם חלקו עליו?(5)
|
תמונה 5. קמטן שביר צילם: Marek bydg | תמונה 6. חומט רפואי |
בניסיון להכריע בין הזיהויים עלינו לבדוק האם בעלי החיים המועמדים להקרא חומט אכן עשויים להתאים לנאמר במקורות. נראה שהתאור "חומט תחלתו בכעדשה" הולם היטב את דרך התפתחותם של חלזונות היבשה - השבלולים. בני קבוצה זו מטילים ביצים כדוריות מהם בוקע הצעיר הדומה להוריו כבר בשלב זה (תמונה 6). עם הבקיעה הוא נושא קונכייה שגודלה "כעדשה" והיא הולכת וגדלה תוך כדי התפתחותו. גודל זה איננו מתאים לאף אחד מכל הזיהויים המוצעים האחרים.
נאמן לזיהוי החומט כחילזון פירש רש"י: "שמלתך לא בלתה - ענני כבוד היו שפים בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם, כלבוש הזה של חומט שגדל עמו" (עקב, ח ד'). מקור פירוש זה הוא במדרש (דברים רבה, שם): "... החילזון הזה כשגדל מלבושו גדל עמו וכו'". מעניין לראות שהרא"ש (שם) החליף בפירוש זה את השם "חומט" ב"שבלול": "לא בלו שלמותיכם וכשהתינוק גדל לבושו גדל ונעלו גדל עמו אל תתמה שהרי בא וראה מביתו של שבלול כל זמן שהוא גדל ביתו גדל עמו". פירוש הרא"ש מגדיר באופן מדוייק יותר את מהותו של ה"לבוש" שאותו תיאר המדרש. ה"לבוש" הוא "ביתו" של החילזון כלומר הקונכייה. לכאורה ניתן היה לזהות את החומט גם כצב משום שביתו גדל עמו אך אין הוא עונה לתנאי של גודל כ"עדשה".
אם ברצוננו לזהות מין או מינים ספציפיים העשויים להקרא חומט הרי שעלינו לחפש מינים נפוצים וגדולים יחסית, בעלי ביצים בגודל כעדשה, שבהם האדם עשוי להיתקל. מינים אפשרים הם שבלול השדה (Helix engaddensis) וקרובו קדמום יהודה (Levantina spiriplana hierosolyma) שניהם ממשפחת הקדמומיים. קוטר הביצים של שבלול השדה הוא 2-3 מ"מ וכנראה כך גם קוטר ביצי הקדמום.
תמונה 7. שבלול השדה (מימין) וקדמום יהודה צילם: אלעד ויטמן
אחד המפתחות לזיהוי החומט עשוי להיות המשנה בחולין (פ"ט מ"ב): "אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם ועור חזיר של ישוב ... ועור האנקה והכח והלטאה והחומט. רבי יהודה אומר: הלטאה כחולדה ... רבי יוחנן בן נורי אומר שמנה שרצים יש להן עורות". הסוגיות בגמרא בחולין (קכב ע"א) ובשבת (קז ע"א) והמפרשים דנים בהסבר מחלוקת התנאים ובמשמעות המונח "עור חלוק מבשר". השאלה היא האם אכן עור האנקה, הכוח, הלטאה והחומט שונה משאר "שמונת השרצים" באופן פיסי משום שהוא רך או שהוא נבדל מהם רק בגלל דרשת הפסוקים (ראו בהרחבה במאמר "לא נצרכא אלא לכעדשה מן השרץ"). על פי רוב המפרשים המונח "אין עורם חלוק מבשרם" מתייחס לבעלי חיים שעורם דומה מבחינת מרקמו לבשר. באופן זה פירש למשל הרמב"ם בפיהמ"ש (חולין, שם): "עור הפרסות - כשאר העור. ור' יהודה אומר כשם שהחולדה עורה חלוק מבשרה ואין אנו אומרים עורה ובשרה שוין, כך גם הלטאה עורה חלוק מבשרה, לפי שעורות שניהן שוה בקושי וברכות". הסיבה שבגללה העורות שנימנו במשנה מקבלים טומאה היא משום שהם רכים ולכן ניתנים לאכילה שלא כעורות קשים. מחלוקת ת"ק ורבי יהודה לגבי מעמד עור חזיר בר נובעת מהערכה שונה של מידת הקושי שלו: "ועור חזיר וכו'. במאי קמיפלגי? מר סבר: האי אשון והאי רכיך, ומר סבר: האי נמי רכיך" (חולין, קכב ע"א). על פי פירושים אלו "חלוק" הוא "שונה" ולא כפי שהיה שפירש שהכוונה לעור הניתן להפרידו מבשר בעל החיים. הסבר זה במונח "חלוק" תומך בזיהוי החומט כשבלול משום שהוא נמנה בין המינים שעורן כבשרן. עור השבלולים נאכל עם הבשר(6) משום שהוא דק ורך ולא ניתן להבחין בינו ובין הבשר. בניגוד לכך עור הזוחלים מכוסה בקשקשים קשים ומרקמו שונה מהבשר ולכן הוא "חלוק ממנו". מאידך גיסא אם נקבל את השיטות הסוברות שעור החומט קשה הרי שלא נוכל לקבל את זיהויו של רש"י.
מ. דור דוחה את אפשרות זיהוי החומט עם ה – Scincidae (חומט בלשוננו) משום שלא ייתכן שהם הבחינו בין לטאות למיני חומטים בעלי רגליים. הסימן המבדיל ביניהם הוא יחס הגודל בין קשקשי הגחון והגב ולדעתו לא ייתכן שהקדמונים הבחינו בסימן זה. הוא הוסיף שבזיקית אין מה לאכול ואילו הקמטן ודאי נחשב לנחש.
(1) בפשיטתא: חולמטא, תרגום אונקלוס: חומטא, תרגום יונתן: קיצונא.
(2) יהוסף שוורץ (תבואות הארץ, ח"א): "ותרגום רבנו סעדיה הגאון "ואל חרבא" והוא גם כן מין איידעקזע (לטאה מ.ר) גדולה. ומצאתי אחד בגן אשר בחצרי שארכו כחצי אמה עם זנבו שהוא כחצי ארכו) ועוביו כשלשה אצבעות) וגונו ירוק ככרתי (גרין), ובו חברברות ירוקות כזהב (געלב = צהוב מ.ר) ויוכל להפך ולהשתנות גונו ובפרט בעת כעסו. ואחר שצדתיו נהפך עורו לירוק כזהב והחברברות נהפכו ללבן. גבו עב וחד כגב דג שמן ובעורו כמו לקהות (רונצעלן = קמטים מ.ר) ועיניו הם דבר נפלא כי יוכל להפך אחד לימין ואחד לשמאל או אחד למעלה ואחד למטה, ומוכח שהוא הנקרא בלשון אשכנז כאמעלעאן שדרכו לראות כן. ושאלתי להישמעאלים על שם שרץ שצדתי ואמרו לי "אלחארבא" והוא שתרגם הגאון על החומט".
(3) רבינו ירוחם (נתיב טו, חלק ה) מזהה את הפוטיתא כ"קראקול" כלומר חילזון.
(4) מקובל להבחין בין השם חלזון המתייחס באופן כללי למחלקת החלזונות לבין השם שבלול המתייחס לבני סדרת השבלולים (נושמי ריאות).
(5) כמענה לשאלה הרטורית שהצגתי כתב הרב אשר צבי לונצר (מחבר ספרי ההלכה "מעדני אשר") את הדברים הבאים:
מבואר בתוס' רי"ד בחגיגה דף י"א דחומט אינו חלזון מאחר ואינו צריך צידה. וביאור שיטתו שאין בו צידה כיון שנחשב כניצוד ועומד ולא צריך שום מאמץ לתפשו [וכן חיה חולה אין איסור דאורייתא לצודה]. ולדבריו צ"ל דצב שמפורש במשנה ר"פ שמונה שרצים שחייבים על צידתו אינו הצב שמורגל בלשון זמנינו, וכן משמע ממש"כ בגמ' דצב דומה לצפרדע. ובזיהוי הצב כתב הרד"צ הופמן דהכוונה לחרדון ובשיחת חולין כתב דהכוונה לקרפדה, ובע"ח אלו כן דומים לצפרדע וגם בורחים מהר.
אמנם לעומת זאת ראשונים רבים חולקים על התוס' רי"ד, כדוגמת רש"י (שבת, קז ע"א) והרע"ב במשניות שם (פי"ג) ורבינו ירוחם (ני"ב ח"י דף פ' ע"ב) שכתבו שיש איסור צידה בתולעת. וביאור שיטתם דכל בע"ח נמדד לפי יכולת החירות שלו, וחירות של תולעת וצב ונמלה הוא לחיות בטבע ולא במאסר ולכן הצדן חייב [ולכן לא דומה לחיה חולה שדרך חירותה לרוץ ולברוח וכשהיא חולה היא נחשבת כבר כמשוללת חירות ואיסור הצידה בה רק מדרבנן].
ודברי פוסקי זמננו, בספר שמירת שבת כהלכתה (פכ"ז הערה קנ"ד) הביא מהגרש"ז אויערבך זצ"ל דאין איסור צידה בנמלה וכדברי התוס' רי"ד, והשש"כ הקשה על זה מדברי רש"י הנ"ל [וכן הובאה הקושיא בס' שלחן שלמה סי' שט"ז], ולכאורה צריך לחשוש לראשונים הסוברים שיש בזה איסור צידה ואולי גם איסור דאורייתא, וכן פסקו לאיסור הגרי"ש אלישיב זצ"ל (אורחות שבת פי"ד הערה כ"א), ולהבחל"ח הגר"נ קרליץ שליט"א (חוט שני), והגר"ש ואזנר שליט"א (בית לוי ח"ו).
(6) בארצות רבות שבלולים ממינים שונים נאכלים כמעדן. עדות מעניינת מופעה בספרו של טריסטראם (1867) שכתב שהיהודים אוכלים את החומט אבל הרבנים אוסרים אותו (?).
אנציקלופדיה מקראית : אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו / ג עמ' 182-183.
הרב א. בן דוד, שיחת חולין, ירושלים, עמ' תק"ל-תקל"א.
מ. דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד', תל אביב תשנ"ז, עמ' 212-213.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.