הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק
בעצרת נידונים על פירות האילן
ראש השנה טז ע"א
כיון שאנחנו עדיין נמצאים באיסרו-חג שבועות, החלטתי לעסוק בנושא חג השבועות ובקשר שלו למסכת ראש השנה. כידוע, החג הזה נקרא בתורה 'עצרת', וישנם שני ציוויים הקשורים לחג זה בתורה, חוץ מאשר עצם החג, והם הקרבת שתי הלחם ומצוות ביכורים.
הפעם הראשונה שבה מוזכר החג הזה היא בפרשת משפטים, ושם הוא נקרא חג הקציר:
1. שמות פרק כג, יד-יט
שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה': לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.
בפעם השניה, בפרשת כי-תשא, החג הזה נקרא חג השבועות, אבל הסיבה לכך, המצוה לספור שבעה שבועות, עדיין איננה כתובה:
2. שמות פרק לד, כב - כד
וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה: שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה:
בפרשת אמור מופיע גם הציווי לספור שבעה שבועות, והקרבן המיוחד של החג הזה, שהוא שתי הלחם. ביחד עם שתי הלחם מקריבים שבעה כבשים, פר אחד ושני אילים לעולה, שעיר חטאת, ועוד שני כבשים שהם קרבן שלמים. ואולם, כאן לא נקרא החג בשם מלבד הביטוי 'מקרא קדש':
3. ויקרא פרק כג, טו-כא
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה': מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה': וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַה' וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים: וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן: וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם:
בפרשת פינחס מופיע החג הזה כחג הביכורים וגם כחג שבועות, ושם מופיע קרבן מוסף, שהוא מלבד הקרבן שבא עם העומר. בקרבן הזה יש שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים לעולה:
4. במדבר פרק כח, כו-לא
וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: וְהִקְרַבְתֶּם עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם אַיִל אֶחָד שִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה: וּמִנְחָתָם סֹלֶת בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן שְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים לַפָּר הָאֶחָד שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים לָאַיִל הָאֶחָד: עִשָּׂרוֹן עִשָּׂרוֹן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד לְשִׁבְעַת הַכְּבָשִׂים: שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתוֹ תַּעֲשׂוּ תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם
בפרשת ראה מופיע שוב שמו של החג כחג השבועות:
5. דברים פרק טז, ט-יא
שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
ואולם, בלשון חז"ל נקרא החג הזה דוקא בשם עצרת, שם שאינו מופיע בתנ"ך כלל לחג הזה, אלא דוקא ליום השמיני של סוכות (ויקרא כג, לו. במדבר כט, לה), וליום השביעי של פסח (דברים טז, ח)! במשנה מופיעה המלה 'עצרת' 24 פעמים, וכולם מתייחסים לחג השבועות. חג השבועות בשם זה אינו מוזכר כלל במשנה!
המקור היחיד שעליו ניתן אולי להסתמך כשקוראים לחג השבועות 'עצרת' הוא תרגום אונקלוס, שמתרגם את המלה 'בשבועתיכם' – "בעצרתכון":
6. תרגום אונקלוס במדבר פרק כח פסוק כו
וביומא דבכוריא בקרוביכון מנחתא חדתא קדם ה' בעצרתכון מערע קדיש יהי לכון כל עבידת פולחן לא תעבדון:
נאמר על כך בפסיקתא, שזהו המקור היחיד לשם זה כשם לחג השבועות:
7. פסיקתא זוטרתא במדבר פרשת פינחס דף קלו עמוד ב
אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר ז"ל: חזרתי על כל עניני המועדות ולא מצאתי חג שבועות שנקרא עצרת. ורבותינו ז"ל קראו בכל מקום עצרת לחג השבועות והוא לשון תרגום דאמר אנקלוס הגר בעצרתכון
מרדכי טרופר טוען במאמרו שהסיבה שחז"ל נמנעו מהכינוי שניתן בתורה, 'חג השבועות', היא בגלל הויכוח שהיה עם הצדוקים והבייתוסים שטענו שיש לספור שבעה שבועות מיום ראשון בשבוע, ואכן, כשאומרים 'שבוע', בדרך כלל מתייחסים ליחידה שמתחילה ביום ראשון ומסתיימת בשבת, ולכן חז"ל העדיפו לכנות יום זה בשם אחר. עדיין לא ברור כל-כך למה לא הסתפקו באחד מהשמות האחרים הכתובים בתורה – כגון חג הקציר או יום הביכורים, אבל הוא מסביר שהסיבה לכך היא בגלל שביום הזה אין מצוה מיוחדת מלבד עצם השמחה והאיסור לעשות מלאכה, וזה משותף גם ליום האחרון של סוכות וליום האחרון של פסח, שהם באמת נקראו עצרת:
8. מרדכי טרופר, שמעתין, גליון 100, תש"ן, עמודים 54-59
השם עצרת משמש בתורה כשם לשני ימים טובים: שמיני עצרת ושביעי של פסח. מה משותף לשני מועדים אלו, שבגללו הם נקראים באותו שם, עצרת, ומה מובנו של שם זה?
יש כמה דברים משותפים: קודם כול, בשניהם אין שום מצוה מיוחדת על כל אחד ואחד מישראל כמו, למשל, לר"ה - מצות עשה של שמיעת קול שופר, ליוה"כ - "ועניתם את נפשותיכם", לחג הסוכות - הישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים וכיו"ב. לעומת זאת הם שווים ליתר המועדים בדברים הבאים: שניהם נקראים "מקרא קודש", בשניהם אסורה מלאכת עבודה (פרט למלאכת אוכל נפש), בכל אחד משניהם יש קרבן מוסף מיוחד; ברם, קרבנות אלה הם, ככל התמידים והמוספים, קרבנות ציבור ולא קרבנות יחיד.
ובכן, מה נשאר ליחידים לעשות בשני מועדים אלה, מלבד התפילות והקריאה בתורה ונביאים, כפי התפילות שנקבעו ע"י חז"ל? הווה אומר, שלא נשאר להם אלא - לאכול ולשתות ולשמוח לפני ה', וזהו בדיוק מובנו ותכנו של השם 'עצרת'...
ועתה, חג השבועות הנקרא בתורה גם 'חג הקציר' על שם התחלת קציר החטים שחל ביום מעמד הר סיני - יש בו כל היסודות שמנינו בשני ימי העצרת שבתורה: אף הוא נקרא 'מקרא קודש' ואסור במלאכת עבודה וחייב בקרבנות ציבור, מלבד "לחם תנופה שתים"; והעיקר, שגם בו אין מצוה מיוחדת ליחידים, אלא לשמוח לפני ה', אם על הברכה שנתן ה' בתבואה, מעשה ידיו, אם על מתן תורה ואולי - על שניהם יחד!
מסתבר איפא, שמתוך הדמיון הרב הזה שבין חג השבועות לימי העצרת שבתורה; ומאחר שמן הטעמים שכתבנו לעיל, בקשו חז"ל להימנע מלהזכיר את החג בשמו המקורי- חג השבועות- מתוך כל אלה קראוהו- חג העצרת.
בכל מקרה, המשנה השניה במסכת ראש השנה אומרת שבעצרת אנו נידונים על פירות האילן:
9. משנה מסכת ראש השנה פרק א משנה ב
בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם", ובחג נידונין על המים.
בפסח נידונין על תבואה, כי זה הזמן שבו מתחילים את קציר השעורים. בסוכות נידונים על המים, כי זה הזמן שבו מתחילה עונת הגשמים. בשבועות נידונים על פירות האילן, כי זה הזמן שבו מתחילים להבכיר פירות האילן.
הגמרא אומרת שזאת הסיבה שתמיד מסיימים את חומש ויקרא לפני חג השבועות:
10. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף לא עמוד ב
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה. מאי טעמא? אמר אביי ואיתימא ריש לקיש: כדי שתכלה השנה וקללותיה. בשלמא שבמשנה תורה איכא כדי שתכלה שנה וקללותיה, אלא שבתורת כהנים, אטו עצרת ראש השנה היא? - אין, עצרת נמי ראש השנה היא, דתנן: ובעצרת על פירות האילן.
הגמרא אומרת שהסיבה שנצטווינו להקריב את שתי הלחם בשבועות, היא כדי שיתברכו פירות האילן, שכן ביום הזה אנחנו נידונים על פירות האילן:
11. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד א
תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? - מפני שהפסח זמן תבואה הוא; אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת? - מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא; אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג? - אמר הקדוש ברוך הוא: נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה. ואִמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה? - בשופר.
דברי הגמרא לכאורה לא ברורים, שכן אם היינו מנסים לחשוב לבד מה ציוותה התורה לעשות בחג השבועות כדי שיתברכו לנו פירות האילן, ודאי היינו חושבים על הביכורים ולא על שתי הלחם, שאינם פירות האילן!
לכן מסביר רש"י שר' יהודה הולך לשיטתו, שהחיטה בגן עדן היתה גם היא פרי, שהרי זה היה הפרי של עץ הדעת. וכך מובא בגמרא:
12. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ע עמוד א
דתניא, רבי מאיר אומר: אותו אילן שאכל אדם הראשון ממנו גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין. רבי יהודה אומר: חיטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן. רבי נחמיה אומר: תאנה היה, שבדבר שקלקלו בו נתקנו, שנאמר ויתפרו עלה תאנה.
אגב, אין דעה שסוברת שהפרי הזה היה תפוח, ומשום מה כולם חושבים שזה מה שאכלו אדם וחוה... לאחרונה יצא ספר של הרב חיים נבון בשם 'חוה לא אכלה תפוח' ובו הוא מפריך כמה טעויות נפוצות בענייני היהדות.
בכל אופן, ודאי לא ברור כיצד אפשר לומר שהפרי הזה היה חיטה, שהרי חיטה אינה פרי! מסבירים חז"ל שאכן בגן עדן החיטה גדלה על עצים, אלא שבעקבות חטאו של אדם הראשון גם החיטה נתקללה:
13. בראשית רבה פרשת בראשית פרשה טו
מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחוה? ר' מאיר אומר: חטים היו, כד לא הוה בר נש דיעה אינון אמרין לא אכל ההוא אינשא פיתא דחיטי מן יומוי. רבי שמואל בר ר' יצחק בעי קמי רבי זעירא, א"ל אפשר חטים היו? אמר לו: הין. א"ל: והכתיב "עץ"!?, א"ל: מתמרות היו כארזי לבנון.
הרב משה שפירא, רב מפורסם שחי בירושלים, הסביר את העניין הזה ואת הקשר בין שבועות לבין תיקון חטאו של אדם הראשון, בקשר לדברי הריטב"א על ההבדל שבין פירות לבין תבואה:
14. ריטב"א (ר' יום-טוב אלאשווילי, המאה ה-13, ספרד) ראש השנה יב, ב
וא"ת, מפני מה הלכו באילנות לכל דיניהן בתר חנטה חוץ מעונת המעשרות והלכו בתבואה אחר שליש לכל דבריה? ואומר מורי הרב נר"ו, שהאילן שכבר הוא גדול וניטע ושרשו בארץ גזעו שותה ומתרוה בכל גשמי שנה, ומשהגיע לחנטה כבר קבל כל יניקתו הצריכה להביא הפרי לכלל שלימות ומעצמו הוא ממשיך יניקתו וגומר פריו מכאן ואילך, הילכך אף על פי שהפרי עצמו לא קבל שלימות להיות גמר פרי... בדברים אלו מעתה יש לו שלימות גמר פרי בכח ולפיכך די לו בכך, אבל תבואה עד שלא הביאה שליש אין חשוב שיהא לה שום שלימות ואפילו בכח כי אין לה גוף עיקרי ניטע בארץ לקבל בעצמו יניקה ושרף מעתה לגמור בהם פרי שלה מכאן ולהבא, וטעם נכון הוא.
כך הסביר הרב שפירא את העניין של אדם הראשון: הוא היה צריך להיות מחובר למקורו, כמו שהחיטה היתה מחוברת לגזע, אך בגלל חטאו ירד גם האוכל שהוא אוכל למדרגה של דבר המנותק מהמקור שלו. כך הובאו דבריו בספר 'אפיקי מים' שבו ערך תלמידו את דברי התורה שלו:
15. אפיקי מים (הרב ראובן שמלצר) – עניין כה
והנה עומק ההבדל בין היות האדם ניזון מפירות העץ דלא מיכליא קרנא לבין היותו ניזון מתבואה דמכליא קרנא הוא, שבאמת כשחיותו של אדם היא בדומיא דאילן, הרי לעולם איננו מנותק מן החיים, והריהו נטוע לעולם בבחינת שורש שיכול לעשות פירות תדיר, והרי כל זמן שחיותו היא בדרגה של 'חיים לעולם', הרי כמו כן הוא יונק חיותו ממאכל הדומה לזה שמחובר למקום החיים שעושה פירות תדיר ולא נפסק חיותיה לעולם.
ומעתה לפני שנתגרש האדם הראשון מגן עדן, היה מאכלו בדרגה של חיוּת נצחית, דהיינו ממזון שמחובר למקור חיותיה, ושתמיד אחוז בה האפשרות להיות מקור לעוד פירות. וכמו כן עץ הדעת טוב ורע שהיה חיטה, היו "מתמרות כארזי הלבנון" דכיון דאדם הראשון הוה קאי בדרגה שהוא עצמו היה מחובר למידת חי העולמים, ממילא עיקר מאכלו היה בדרגה של עץ, שבבחינת "חיים לעולם". אבל אחרי שסרח, נתמעטה קומתו וניתק ממנו עוצם החיבור לחיות הנצחית, ונעשה בן מוות, וממילא כדרך שבטלה שייכותו למקור החיות ולא היה נטוע עוד, כך ירדה מאכלו בנחות דרגה ששוב אין בה מעלת נטיעה, וזהו הענין שהחיטה איבדה מעלתה מחמת החטא, וירדה מאילן לזרעים דמכליא קרנא.
כך אפשר להסביר גם את הקשר בין חג השבועות לבין הקרבת שתי הלחם, שבו אנו מקריבים את החיטה. ביום הזה אנחנו מתקנים את החטא של אדם הראשון. אמרו חז"ל שהעמידה בפני הר סיני תיקנה את הזוהמא שהטיל הנחש בחוה:
16. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמו עמוד א
שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני - לא פסקה זוהמתן.
לכן בחג השבועות אנחנו מקריבים קרבן של חיטים, כדי לתקן את החטא של אדם הראשון. דבר נוסף כותב אחיו של הגאון מוילנא בספרו 'מעלות התורה': התורה נקראת עץ כי היא מסתעפת לענפים ופירות שמהם ניתן לנטוע אינסוף עצים, וכך כל דבר בתורה מכיל בכח את כל התורה כולה. לכן כשקיבלנו את התורה חזרנו למעלת העץ:
17. מעלות התורה (ר' אברהם בן שלמה זלמן מוילנא, המאה ה-18, ליטא), הקדמה
ומה שהוזכר תרי"ג מצוות אינם אלא שרשים, אבל הם מתפשטים לענפים הרבה. ובאמת דבר זה נעלם ממנו איזה מהם שרשים ואיזה מהם ענפים. ואין מן הצורך לדעת זאת, כי בכל מצוה ובכל דיבור מדבורי התורה נכללו כל התורה וכל המצוות כולן, כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן. ולכן נמשלה התורה לעץ, כמו שכתוב "עץ חיים היא למחזיקים בה" - כמו שהעץ שורש אחד מתפשט לכמה ענפים, וכל ענף וענף לכמה שרביטים, וכל שרביט ושרביט לכמה פירות, וכל פרי יש בו כמה וכמה גרעינין וכל גרעין יש בו כח להוציא אילן שלם עם השרשים והענפים ושרביטין ופירות וגרעינין בתוכם עם כח המצמיח עוד אילן, וכן לאין תכלית. וכן מכל ענף יוכל לנטוע אילן שלם עם כל פרטי הנ"ל, כמו שכתבו הפילוסופים. כן הוא בדבורי התורה והמצוות, כל דבור ומצוה כולל כל המצוות והדבורים.
הרב אוריאל עיטם, ר"מ בישיבת ההסדר בירוחם, הוציא סדרה של ספרים בשם 'ונהר יוצא מעדן', ובהם הוא מסביר כיצד כל החגים נעוצים בשורשים שנמצאים בפרשת גן עדן. בחוברת על פסח הוא מסביר את העניין של החיטה, ומסביר ע"י זה גם את העובדה הייחודית שהפרשת חלה נעשית דוקא מעיסה ולא מחיטה כפי שהיא:
18. ונהר יוצא מעדן (הרב אוריאל עיטם, ירוחם) פסח, עמוד 32
ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת? - מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא; אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן.
בעוד שבנוגע לשאר החגים ההקבלה ברורה יותר, הרי שביחס לחג השבועות היא נראית תמוהה: היינו מצפים כי בזכות שתי הלחם הבאים מחטים תתברך החיטה. לחילופין, מובן היה לו היה נאמר כי פירות האילן מתברכים מכוח מצוות ביכורים, הבאה מפירות האילן ואכן זמנה מתחיל בחג השבועות.
מה עניינם של פירות האילן לשתי הלחם?
לאור דברי רבי יהודה על "עץ החיטה" הדברים מובנים. שתי הלחם משמשים כאן כחיטה המקורית, שהיא פרי עץ, וממילא מכוחם מתברכים פירות האילן...
כעת נראה כיצד דברי רבי יהודה מאירים לנו את גדריה העיקריים של מצוות הפרשת חלה. אלו מקבילים ככלל לדיני הפרשת התרומה, אך בניגוד לשאר המצוות התלויות בארץ, החלות על הגידול בצורתו הטבעית ללא תוספות, חל חיוב הפרשת חלה רק לאחר הוספת המים ויצירת העיסה, ולא על הקמח כפי שהוא מופק מהחיטה (משנה חלה ג א).
דבריו של רבי יהודה מאירים גם את הנעלם הזה: לדברי רבי יהודה, החיטה המקורית היתה עץ, והרי שפרי החיטה, כשאר הפירות, היה עסיסי ומלא מים. בחטאו של האדם יבשה החיטה ממימיה, ונותר פרי החיטה כגרגר יבש ומצומק - שאותו אנו טוחנים לקמח. את אותו הקמח ניתן לראות כ"תמצית חיטה", כך שבשעה שמוסיף האדם את המים לקמח ולש אותם יחד לעיסה, חוזרת החיטה לכלול את מרכיביה היסודיים - תמצית ומים, כשאר הפירות. רק עתה, לאחר שצורפו המים אל הקמח, חזרנו אל פרי החיטה המקורי וחל חיובו בהפרשת החלה.
דברים אלה מאירים באור נוסף את דברי הגמרא על כך שלעתיד לבוא נחזור למצב שבו היינו בגן עדן, ובארץ ישראל יגדלו לחם ועוגות על העצים:
19. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיא עמוד ב
וא"ר חייא בר יוסף: עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר: יהי פסת בר בארץ. ת"ר: יהי פסת בר בארץ בראש הרים - אמרו: עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים; ושמא תאמר, יש צער לקוצרה? תלמוד לומר: ירעש כלבנון פריו, הקדוש ברוך הוא מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשרה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.
