הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"גמירי"; "הלכה למשה מסיני"; "קשיא"; "ולטעמיך"
תענית יז ע"א-ע"ב
כהן הדיוט אחת לשלשים יום - מנלן? אתיא פרע פרע מנזיר, כתיב הכא +יחזקאל מ"ד+ וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו, וכתיב התם +במדבר ו'+ קדש יהיה גדל פרע שער ראשו, מה להלן שלשים - אף כאן שלשים. - ונזיר גופיה מנלן? - אמר רב מתנה: סתם נזירות שלשים יום. - מנלן? אמר קרא יהיה - בגימטריא תלתין הוי. אמר ליה: רב פפא לאביי: ודלמא הכי קאמר רחמנא: לא לירבו כלל! אמר ליה אי הוה כתב לא ישלחו פרע - כדקאמרת, השתא דכתיב ופרע לא ישלחו - פרע ליהוי, שלוחי הוא דלא לישלחו. - אי הכי אפילו האידנא נמי! דומיא דשתויי יין. מה שתויי יין - בזמן ביאה הוא דאסור, שלא בזמן ביאה - שרי. אף הכא נמי. והתניא, רבי אומר, אומר אני: כהנים אסורים לשתות יין לעולם, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו. ואמר אביי: כמאן שתו האידנא כהני חמרא
- כרבי. מכלל דרבנן אסרי, מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא. - הכא, אפשר דמספר ועייל. אי הכי? שתוי יין נמי, אפשר דגני פורתא ועייל, כדרמי בר אבא. דאמר רמי בר אבא: דרך מיל, ושינה כל שהוא מפיגין את היין! - לאו מי איתמר עלה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו - אלא בששתה שיעור רביעית, אבל שתה יותר מרביעית - כל שכן שדרך מטרידתו ושינה משכרתו. רב אשי אמר: שתויי יין דמחלי עבודה - גזרו בהו רבנן, פרועי ראש דלא מחלי עבודה - לא גזרו בהו רבנן. מיתיבי: ואלו שהן במיתה: שתויי יין, ופרועי ראש. בשלמא שתויי יין - בהדיא כתיב בהו +ויקרא י'+ יין ושכר אל תשת, אלא פרועי ראש מנלן? דכתיב +יחזקאל מ"ד+ וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו, וכתיב בתריה ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית, ואיתקוש פרועי ראש לשתויי יין: מה שתויי יין במיתה - אף פרועי ראש במיתה. ומינה, אי מה שתויי יין דמחלי עבודה - אף פרועי ראש דמחלי עבודה! - (לא, כי איתקוש - למיתה הוא דאתקוש, אבל לאחולי עבודה - לא אתקוש). אמר ליה רבינא לרב אשי: הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה? אמר ליה: ולטעמיך, הא דאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה לא למדנו, ומדברי קבלה למדנו: +יחזקאל מ"ד+ כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני), הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה? אלא: גמרא גמיר לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא, הכי נמי, גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. (כי גמירי הלכה - למיתה, לאחולי עבודה - לא גמירי).
ראה מה שכתבנו בסוגיות אחרות:
1.
זבחים דף יח
בגמרא:
רבינא אמר, מהכא: +יחזקאל מד+ פארי פשתים יהיו על ראשם [ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם לא יחגרו ביזע.]
א"ל רב אשי לרבינא: והא עד דאתא יחזקאל מנלן?
ולטעמיך, הא דאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו: +יחזקאל מד+ כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי (לשרתני), עד שבא יחזקאל מנלן?
אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא,
הכא נמי גמרא גמירי לה כו'.
הדיון בסוגיה מהו מקור הדין ש"בד" האמור בבגדי כהונה עשוי מכותנה. והגמרא מגיעה למסקנה שמדובר ב"הלכה למשה מסיני" ויחזקאל הנביא הסמיך על פסוק. וכן משמע מהגמרא שהביטוי "גמירי" משמעו הלכה למשה מסיני.
2.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רכז:
הוא קושר את "הלכה למשה מסיני" ל"אסמכתא":
הלכה למשה מסיני, אע"ג שאין לה רמז במקרא מ"מ בדרך אסמכתא מצינו שסמכו אותה רז"ל על פסוק כדאמרינן בתענית דף י"ז ב' הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמ' גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ופרש"י הלכתא גמירי לה מסיני
מדוע לא הביא מיומא דף עא?
וכן בעירובין דף ד' ב' גבי שיעורין חציצין ומחיצין הל"מ פריך תלמודא שיעורין דאורייתא הוא דכתיב ארץ חטה וכו' ומסיק הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי
... הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים שאחר שכתב שלהל"מ אין לו רמז במקרא פתח באלה הדברים ובשביל זה כשאמרנו שיעורין הל"מ הקשו עלינו ואמרו מפני מה אתם אומרים שהם הל"מ והנה שיעורין נרמז עליהם בפסוק ארץ חטה ושעורה
תהיה התשובה שהיא הל"מ ואין לשיעורין עיקר להוציא אותה ממנו בדרך סברא
ואין להם רמז בכל התורה
אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהא נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב וזה ענין מ"ש קרא אסמכתא בעלמא בכל מקום שיזכרוהו עכ"ל
הרי מבואר דע"ד אסמכתא שפיר מצינו קרא להל"מ
הן אמת דאיכא למידק לכאורה בההיא דנדה דף ל"ב א' שהבאתי דעלה דקאמר רבא שם בגמרא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי
קא פריך שם תלמודא ומאחר דהלכתא קרא למה לי
והשתא לפי זה מאי פריך קרא למה לי הלא אסמכתא בעלמא היא זו וכדפירש רבא בהדיא דקאמר הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי
ובדרך אסמכתא כבר הוכחנו מכמה דוכתי דאסמכו רבנן ההל"מ לאיזה פסוק מן הפסוקים
ויש לחלק דמה שמצינו בשאר דוכתי דאסמכו ההל"מ אקראי הכוונה היא דאע"ג דההוא קרא לגופיה אצטריך מ"מ רז"ל סמכו איזה דין המקובל מהל"מ לאותו פסוק לסימנא בעלמא כדי שנזכור אותה ולא תשכח מפי זרענו
וכגון פסוק ארץ חטה ושעורה דפשטיה דקרא שבחא דא"י קא חשיב ואתו רבנן ואסמכו ביה שיעורין דרך סמך בעלמא כי היכא דנזכור אותה הל"מ בנקל וכדנראה בהדיא מתוך דברי הרמב"ם שהבאתי
וההיא דנדה שאני דהוי"ו דואשה דעליה קא אסמיך רבא הלכתא דבת שלש שנים ויום אחד בלאו אסמכתא זו היא מיותרת לגמרי ולא אצטריך כלל לגופיה
ולפיכך פריך שפיר ומאחר דהלכתא היא קרא למה לי כלומר כיון דהאי וי"ו לא כתיבא באורייתא לשום מילתא אחרינא לא שייך כלל למימר דכתביה רחמנא כי היכי דנסמוך לה ההל"מ ומאחר דהלכתא היא א"כ האי וי"ו למאי אתא ..
עד כאן הוא מבחין בין שני סוגיה "אסמכתא". האחד - כשיש ייתור בפסוק אזי הנלמד ממנו באסמכתא הוא דאורייתא-הלכה למשה מסיני, והשני - כאשר אין כלל ייתור בפסוק אזי האסמכתא היא לזיכרון בלבד.
3.
ואולם ראיתי להר"ב באר שבע ז"ל שכתב בדף ע"ג א' בזה הלשון כל הל"מ אין לו קרא אפילו על דרך אסמכתא בעלמא כמ"ש בגמרא דידן בדוכתי טובא והבאתים פ"ק דכריתות ע"כ,
הוא מביא דעה שאין קשר בין "הלכה למשה מסיני" לאסמכתא, ומקשה עליו:
ויש לתמוה איך יצא זה מתחת קולמוסו הבקי בחדרי התלמוד שהרי מהנך דוכתי שהבאתי מבואר הפך דבריו וכמ"ש עוד להדיא הרמב"ם ז"ל
ואשוב אתפלא עוד עליו במה שסיים ואמר כמ"ש בגמרא דידן בדוכתי טובי והבאתים בפ"ק דכריתות דהא בפ"ק דכריתות מייתי איהו גופיה דבדרך אסמכתא מצינו קרא להל"מ שהרי הביא ההיא דעירובין דשיעורין ומחיצין וכו' ולבתר הכי כתב ומסיק שם תלמודא קרא אסמכתא בעלמא הרי דנהפך הוא ממ"ש בדף ע"ג דלא מצינו מקרא להל"מ אפילו בדרך אסמכתא
ועד בשחק נאמן שאחרי מופלג מצאתי להרב חוות יאיר בסי' קצ"ב דף קפ"ה ב' ולהר"ב ארעא דרבנן בסי' ג' שגם הם שדו נרגא בדברי הר"ב באר שבע אלא שהם קצרו במקום שיש להאריך... "
כבר בתחילת דבריו ה"יד מלאכי" מביא את הנביא יחזקאל כדוגמא ל"אסמכתא" [הסוגיה בתענית מקבילה לסוגייתנו].
4.
והדבר קצת קשה: בגמרתנו משמע שהנביא יחזקאל לא מצא "אסמכתא" בתורה לדינו, אלא כוונת סוגייתנו היא, שהנביא יחזקאל כתב בספרו את משמעות ותוכן ההלכה למשה מסיני למילה "בד" בתורה.
בגמרתנו צריך לפרש שהנביא יחזקאל כותב בפירוש את דבריו כדי שנדע כיצד לפרש את המילה "בד" בתורה. כלומר, לא דברי התורה הם "אסמתכא" לדין שיסודו הוא הלכה למשה מסיני, אלא דברי הנביא עצמו הם אסמכתא לפירוש מילה בתורה. ויש לזה נפקות. כי אם הכל הוא מדברי הנביא הרי שתוקף הדין יהיה "מדברי קבלה" ולא "דאורייתא" כמו בהגדרה של "הלכה למשה מסיני". ומשמע בראשונים שזוהי מחלוקת.
5.
חידושי הריטב"א מסכת תענית דף יז עמוד ב:
ואהדר ליה רב אשי לרבינא והא מקמי דליתי יחזקאל מאן אמרה. פי' ודעתו של רב אשי מה שפירש בסוף,
אבל רבינא היה סובר שכוונת רב אשי לומר שכיון שאין זה כתוב בתורה ואין דין זה מן התורה אלא מדברי קבלה אין לעשות בו היקש גמור, ולהכי אהדר ליה.
וליטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו מתורת יחזקאל למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי מקמי דליתי יחזקאל מאן אמרה דליהוי דאורייתא, אלא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא
ואע"ג דלא כתיב באורייתא דאורייתא היא דהכי גמירי לה, וכך יש לנו לומר באידך,
ואהדר ליה רב אשי לרבינא הכא נמי גמרא גמירי לה ואסמכיה (רב אשי) [יחזקאל] אקרא
וכי גמירי הלכה למיתה אבל אחולי עבודה לא גמירי,
רב אשי פירש תירוצו הראשון הא דאמרי לך הא מקמי דליתי יחזקאל מאן אמרה, הכי קאמינא לך דהא לאו קרא דאורייתא הוא דליתקוש שתויי יין ופרועי ראש לכל מילי, דאילו הוה האי קרא דאורייתא הוה מקשינן לגמרי ללמוד כל מה שאפשר, אלא עיקר מילתא גמרא הוא דלא סגיא דלא לידע לה עד דאתא יחזקאל,
ודיחזקאל אסמכתא בעלמא היא ולמיתה גמירי ולאחולי עבודה לא גמירי, והשתא סליק תירוצא שפיר לקושיא דרבינא ושלא כדברי רש"י ז"ל.
נמצא שהכהנים כולם מותרים ביין בזמן הזה מדברי רבי, ומותרין בגידול שער אפי' מדברי חכמים וכמו שנהגו, ומאי דאתינן למיגמר פרועי ראש שבמיתה משתויי יין, י"ל דהיינו לכהן הדיוט, דבכהן גדול בהדיא כתיב ביה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, ואין זה מקומו להאריך יותר.
משמע מדברי הריטב"א שהשאלה היא: האם הפסוק שביחזקאל בא לומר שהדין של "הלכה למשה מסיני" הוא "דאורייתא" ממש וניתן ללמוד מאותו פסוק בכלל היקש, או לא.
6.
וראה בהרחבה בספר "דברי סופרים", הרב שמואל בנימין סופר, כרך א, עמודים קכ ואילך [על זבחים דף כב].
