כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > חרוב - "נטע חרובא" (תענית כג ע"א)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא – חרוב

"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא, אמר ליה: האי, עד כמה שנין טעין? אמר ליה: עד שבעין שנין. אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין? אמר ליה: האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי וכו'" (תענית, כג ע"א).

פירוש: אמר ר' יוחנן, כל ימיו של אותו צדיק חוני, היה מצטער על הבנתו של מקרא זה, שנאמר: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים", אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא [האם יש מי שישן שבעים שנים בחלום] ואיך אפשר לדמות את גלות בבל שהיתה שבעים שנה, לחלום? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא [יום אחד הלך בדרך, ראה אדם אחד שנוטע עץ חרוב], אמר ליה [לו]: האי, עד כמה שנין טעין [עץ זה, עד כמה שנים טוען פירות]? אמר ליה [לו]: עד שבעין שנין [שבעים שנה]. אמר ליה [לו]: פשיטא לך דחיית שבעין שנין [האם פשוט לך שאתה חי שבעים שנה], שאתה נוטע את העץ ודעתך ליהנות ממנו? אמר ליה האי גברא [לו אותו אדם]: עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי, שתלי נמי לבראי [עולם מלא בחרובים מצאתי, כפי ששתלו לי אבותי, כך שותל אני גם כן לבני] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: חרוב מצוי שם באנגלית: Carob, Locust tree שם מדעי: Ceratonia siliqua

שם נרדף במקורות: חרוב, חרובה, חרובית וחרוביתא (שמות נקבה לחרוב)

נושא מרכזי: האם החרוב נושא פירות רק לאחר שבעים שנה?

לנושאים נוספים העוסקים בחרוב - לחץ כאן.

תקציר: מסיפורם של חוני והנוטע, משתמע שהחרוב מתחיל להניב רק לאחר שבעים שנה. פרק זמן זה מובא בברייתא בבכורות (ח ע"א) המונה את זמן העיבור בעצים ובעלי חיים שונים: "חרוב זה משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו שבעים שנה". פרק זמן זה של "שבעים שנה" נראה לכאורה לא סביר לאור הידע החקלאי המצוי בידינו וננסה ליישב פער זה.ניתן להסביר שהמספר 'שבעים שנה' הוא מספר טיפולוגי המסמל תקופה ארוכה ולאו דווקא שבעים שנה קלנדריות. הבחירה במספר שבעים נבעה אולי מתוך כך שמספר שנותיו הרגיל של האדם הוא שבעים שנה: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרת שְׁמוֹנִים שָׁנָה" (תהלים, צ י'), ואכן המספר שבעים כמייצג תקופת חיים חוזר בכמה הקשרים במקורות חכמים.

עם זאת, אפילו אם אין מדובר בשבעים שנים מלאות אלא בתקופה ממושכת, תיאור טעינת הפירות המאוחרת אינה מתאימה לידע הביולוגי לפיו עצי חרוב מניבים כבר בהגיעם לגיל 6 – 8. י. פליקס הציע ליישב את הקושי בכך שהחרוב הוא מין דו-ביתי, כלומר, בעל פרחים חד מיניים (פרחי זכר או פרחי נקבה) הנמצאים על פרטים נפרדים. במינים דו-ביתיים, בדרך כלל, עצי הזכר אינם מניבים פרי. אצל החרוב לעיתים, בגיל מבוגר, העץ נושא פרחים אנדרוגניים (פרחים בעלי שחלה ואבקנים) או שהוא הופך להיות חד-ביתי כלומר נושא פרחים זכריים ונקביים על אותו עץ. במצבים אלו גם עץ שמלכתחילה היה זכר יניב פירות לאחר שנים רבות.

אולם, קשה להבין מדוע הנוטע בחר בעץ זכר שאינו מעמיד פירות ולא נטע מלכתחילה עץ נקבה? ניתן להסביר שבגלל "חסרון כיס" נטע שתיל זול שמקורו בזרע ולכן זוויגו עדיין לא היה ידוע עד לשלב יציאת הפרחים. בשונה מעץ שמקורו בייחור שבו זוויג השתיל ידוע מראש וזהה לזוויג העץ ממנו נלקח. תשובת הנוטע "שבעים שנה" לא הייתה מוחלטת אלא "עד שבעין שנין". כוונתו הייתה שגם אם יתברר שהשתיל שנטע יתפתח לעץ זכרי העלול להניב רק לאחר "שבעים שנה" הרי שההשקעה בנטיעה כדאית.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בסיפורו של רבי יוחנן אמר הנוטע לחוני המעגל שהחרוב מתחיל להניב רק לאחר שבעים שנה. פרק זמן זה מובא בברייתא בבכורות (ח ע"א) המונה את זמן העיבור בעצים ובעלי חיים שונים: "... והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף והקיפוף לשלש שנים, וכנגדן באילן בנות שוח, אפעה לשבעים שנה, וכנגדו באילן חרוב, חרוב זה משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו שבעים שנה, וימי עיבורו שלש שנים". רש"י מפרש בסוגייתנו: "עד שבעין שנין - לא טעין פירא בטעינא קמייתא". פרק זמן זה של "שבעים שנה" נראה לכאורה לא סביר לאור הידע החקלאי המצוי בידינו וננסה ליישב את פער זה.

"שבעים שנה"

לפני שנפנה לדון בייחודו של החרוב כעץ המאחר להניב נקדים בהקשר זה עיון במונח "שבעים שנה". מונח זה מופיע בספרות חז"ל בהקשרים רבים דבר המצביע על האפשרות ששבעים שנה אינם אלא סמל לתקופה ארוכה ואינם שבעים שנה קלנדריות (על מעמדו של המספר 300 ראו במאמר "משאוי שלש מאות פרדות לבנות"). דוגמה בולטת לטענה זו ניתן למצוא בדברי הגמרא: "תנו רבנן חלזון זו גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לשבעים שנה ובדמו צובעין תכלת לפיכך דמיו יקרים" (מנחות, מד ע"א). חשוב להדגיש שקיימת גם גרסה שבה נכתב "אחת לשבע שנים".

הבחירה במספר שבעים כמציין תקופה ארוכה נבעה, אולי, מתוך כך שמספר שנותיו הרגיל של האדם הוא שבעים שנה. "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרת שְׁמוֹנִים שָׁנָה" (תהלים, צ י'). מפורסמים דבריו של רבי אלעזר בן עזריה: "מזכירין יציאת מצרים בלילות אמר ר' אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות וכו'" (ברכות, פ"א מ"ה). "כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ואף על פי כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת. מאי תקנתיה? אמר רב נחמן בר יצחק: ליתיב תעניתא לתעניתא" (ברכות, לא ע"ב).

"... סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית רבי אלעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים וכו'" (מכות, ז ע"א). "תניא, אמר רבי אלעזר בר צדוק: לול קטן היה בין כבש למזבח במערבו של כבש, ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה יורדין לשם ומלקטין משם יין קרוש שדומה לעיגולי דבילה, ובאין ושורפין אותו בקדושה וכו'" (סוכה, מט ע"א). "כי הא דר' גמליאל ורבי יהושע הוו אזלי בספינתא, בהדי דר' גמליאל הוה פיתא, בהדי רבי יהושע הוה פיתא וסולתא, שלים פיתיה דר' גמליאל סמך אסולתיה דרבי יהושע. אמר ליה: מי הוה ידעת דהוה לן עכובא כולי האי דאיתית סולתא? אמר ליה: כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את הספנים, ואמרתי: שמא יעלה ויתעה אותנו וכו'"(1) (הוריות, י ע"א). "אמר רב אחא בר יעקב: אין תהום חוזר לאיתנו עד שבעים שנה, שנאמר: יחשוב תהום לשיבה, ואין שיבה פחותה משבעים"(2) (בבא בתרא, עה ע"א).

"הרגיל בשמן זית. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה וכו'" (הוריות, יג ע"ב). "תניא, רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה, שנאמר ארבעים שנה אקוט בדור. רבי אלעזר בן עזריה אומר: שבעים שנה, שנאמר והיה ביום ההוא ונשכחת צר שבעים שנה כימי מלך אחד. איזהו מלך מיוחד? הוי אומר זה משיח וכו'" (סנהדרין, צט ע"א).

גיל הניבה של החרוב

גם אם נניח שמשמעות המונח "שבעים שנה" היא פרק זמן ארוך ולא שבעים שנה כפשוטן מונחת לפתחנו השאלה האם אכן גיל הניבה של החרוב שונה באופן משמעותי בהשוואה לעצי פרי אחרים? לפחות על פי המידע החקלאי התשובה לשאלה זו שלילית משום שעצי חרוב מניבים כבר בהגיעם לגיל 6-8. י. פליקס הציע ליישב את הקושי בכך שסיפור החרוב קשור לעובדה שמין זה דו-ביתי (ראו ב"הרחבה"). מינים דו-ביתיים הם מינים שבהם קיימים פרחים חד מיניים (פרחי זכר או פרחי נקבה) הנמצאים על פרטים נפרדים. דוגמה ידועה לתופעה זו הם עצי התמר שבהם קיימים עצי זכר ועצי נקבה (ראו עוד במאמר "מרכיבין דקלים כל היום"). במינים אלו, בדרך כלל, עצי הזכר אינם מניבים פרי. לעיתים, בגיל מבוגר, החרוב נושא פרחים אנדרוגניים (פרחים בעלי שחלה ואבקנים) או שהוא הופך להיות חד-ביתי כלומר נושא פרחים זכריים ונקביים על אותו עץ. במצבים אלו גם עץ שמלכתחילה היה זכר יניב פירות לאחר שנים רבות. באתר קק"ל מופיע דיווח על חרוב המניב פירות למרות שאין בסביבתו עץ נוסף(3). חרוב זה הנחשב לדרומי בארץ (תמונה 1) נושא עליו פרחים זכריים ונקביים אך אין דרך פשוטה לדעת אם העץ היה במקורו זכר או נקבה. ייתכן אם כן שהברייתא בבכורות הקובעת שהחרוב מתחיל להניב לאחר שבעים שנה התייחסה לעצים זכריים (או אולי לעצים נקביים בסביבה שבה אין עצי זכר) וכך גם סיפור חוני המעגל.

לענ"ד הסבר זה תמוה משתי סיבות: א. מדוע אותו אדם נטע עץ זכר, המאחר כל כך להניב, ולא עץ נקבה הנותן פירות לאחר זמן קצר יחסית? ב. בעת נטיעת החרוב, לפני הופעת הפרחים, לא ניתן לדעת מהו זוויגו וכיצד ידע הנוטע שמדובר בעץ זכר שיניב רק לאחר שבעים שנה? גם אם נניח שאין מדובר בעץ זכר שאלתו של חוני המעגל לא מובנת. כיצד ייתכן שחוני המעגל הצליח לזהות שהשתיל הוא חרוב אך לא ידע כמה שנים יש להמתין עד קבלת הפירות? אם אכן הדו-שיח המתואר על ידי רבי יוחנן מייצג מציאות ריאלית ניתן להציע תסריט (scenario) שבו שלוש השאלות תתרצנה זו את זו: חוני המעגל אמנם זיהה את שתיל החרוב אך שאלתו נבעה מכך שבשלב זה (לפני פריחה) לא ניתן היה להבחין אם העץ זכרי או נקבי. השאלה נגעה לשתיל הספציפי שאותו ראה ולא לחרוב באופן כללי כפי שמשתמע מסגנון השאלה: "אמר ליה: האי, עד כמה שנין טעין?".

על מנת שנוכל להבין מדוע ציפה חוני המעגל שלנוטע תהיה תשובה לשאלתו כבר בשלב התפתחות זה יש להקדים הסבר ביולוגי קצר. קיימות שתי אפשרויות שבעזרתן ניתן להכין שתילי חרוב (או כל עץ פרי אחר). א. הדרך הפשוטה ביותר היא להנביט זרעים אך בשיטה זו אין ערובה לאיכות הפרי משום שהמגוון התורשתי בזרעים גדול. בעצי חרוב (או תמר) המתפתחים מזרעים לא ניתן לדעת מה זוויגם עד הפריחה הראשונה (4). ב. ריבוי בעזרת ייחורים. שיטה זו מורכבת יותר אך היא מבטיחה זהות מוחלטת בין אב המוצא וצאצאיו מבחינת איכות הפרי והזוויג. בתקופתנו מקובל להרכיב זני נקבה משובחים על שתילים שהתפתחו מזרעים. הרכבת החרוב היתה מקובלת גם בעת העתיקה (ראו במאמר "ואת החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת השקמה"). ניתן להניח שכמו בתקופתנו גם בעת העתיקה שתילים מורכבים או שתילים בוגרים שכבר פרחו פעם אחת יקרים משתילים שנבטו מזרעים.

נחזור עתה לשלב שאליו הגענו בתסריט. אמנם חוני המעגל לא ידע מה זוויגו של השתיל אך ציפה שמידע זה יהיה בידי הנוטע היודע את מקור השתיל (מזרעים או מייחור). יתכן והנוטע נאלץ מסיבות של "חסרון כיס" או אחרות לשתול עץ שמקורו בזרע ולכן זוויגו לא היה ידוע גם לו. תשובתו "שבעים שנה" לא הייתה מוחלטת אלא "עד שבעין שנין". כוונתו הייתה שגם אם יתברר שהשתיל שנטע יתפתח לעץ זכרי העלול להניב רק לאחר "שבעים שנה" הרי שהדבר כדאי. על פי הסבר זה נבין טוב יותר את סגנון שאלתו של חוני המעגל והתשובה שקיבל: "... אמר ליה: האי, עד כמה שנין טעין? אמר ליה: עד שבעין שנין". השאלה היתה "עד כמה" וכך גם התשובה ולא "בכמה שנין". לאור כך ששניהם לא ידעו מהו זוויגו של העץ ומתי יתחיל להניב הרי שהשאלה נגעה לפרק הזמן המקסימלי העלול לחלוף עד התחלת הניבה. "עד כמה שנין טעין" כלומר עד כמה שנים יש להמתין כדי שהעץ יתחיל לטעון פירות.

הרב צ. שורץ הציע כיוון מחשבה שונה להסבר השאלה "עד כמה שני טעין". לדעתו השאלה אינה לגבי מספר השנים שיש להמתין עד הניבה אלא הכוונה למשך זמן פוריות העץ. על פי תשובת הזקן החרוב נושא פירות במשך שבעים שנה. על פי הסבר זה החרוב מתחיל להניב זמן לא רב אחר נטיעתו כפי שידוע מהטבע. כך ניתן להבין גם את המדרש המספר על רשב"י ובנו שנבראו להם עץ חרוב ומעין על פתח המערה בה הסתתרו מהרומאים. המהרש"א (שבת, לג ע"ב), לעומת זאת, הסביר את הופעת החרוב והמעין כנס בתוך נס. הנס הראשון היה עצם בריאת הנס והנס השני היה שהוציא פירות מיד ולא לאחר שבעים שנה.

תמונה 1. החרוב הדרומי ביותר בארץ צילם: י. פינצ'ובר

"ימי עיבורו"

על פי הברייתא בבכורות "ימי עיבור" החרוב הם 3 שנים. קביעה זו סותרת את הידוע לנו מתצפיות בשטח. בימינו החרובים פורחים בחודשי אוגוסט-אוקטובר ועד ההבשלה חולפים כ – 10 חודשים. איסוף הפירות מתבצע בחודשים ספטמבר-נובמבר לאחר שהפרי מתייבש מעט וניתק בקלות מהעץ. בתקופת התלמוד גידלו זנים שהקדימו וחנטו לפי ראש השנה אך הפרי התפתח לאחר ראש השנה: "התיב רבי יודן בר פדיא קומי רבי יונה: הרי חרובין הרי הן חונטין קודם ר"ה של עולם והן מתעשרין לבא? ולא שמיע דא"ר חיננא בר פפא חרובין שלשולן היא חנטן וכו'" (ירושלמי, וילנא, שביעית, פ"ה הלכה א'). זמן החנטה הוא עם התפתחות החרובים הזעירים הנראים כעין שלשלת. ניתן לפרש שהמספר 3 שנים מתייחס ל - 3 שנים קלנדריות. הפריחה והחנטה התרחשו לפני ראש השנה ואילו ההבשלה הסתיימה לאחר ראש השנה הבא. תמיכה בהצעה זו ניתן לקבל מהכתוב ב"פרק זרעים" (כ"י שנמצא בגניזה(5)) שם נאמר שזמן העיבור של החרוב 12 חודש.


חרוב – פריחה זכרית צעירה		חרוב – פריחה זכרית לאחר פתיחת המאבקים


חרוב – פריחה נקבית		חרוב – פירות בתחילת התפתחותם

הרחבה

השם חרוב איננו מוזכר במקרא אך מופיע פעמים רבות בספרות חז"ל. מקור השם נתון לויכוח בין החוקרים. לדעת לעף המקור הוא המילה "חרב" על שם צורת הפרי המזכיר חרב. לדעה אחרת המקור הוא מ"חורב" כלומר יובש בגלל מרקמו היבש של הפרי.

מוצאו של החרוב נתון לויכוח בין החוקרים. יש הסוברים שמוצא החרוב הוא באגן הים התיכון ולעומתם יש הסוברים שהמוצא הוא מאיזור מוגבל בהרבה ברמות של דרום ערב. קיים גם ויכוח לגבי מקום הביות של החרוב בין הסוברים שהוא בויית במזרח הקרוב לבין הסוברים שהביות התרחש בערב וקרן אפריקה. הסברה האחרונה נובעת מכך שהחרוב חובב חום והוא מופיע באופן מפוזר ואקראי במקומות מבודדים בנגב המרכזי ואדום הרחוקים מחופי הים התיכון. תמיכה נוספת לסברה זו הם העומדים המפותחים של חרובים ברמות תימן. לפי גישה זו התפשטו החרובים צפונה בדרכי מסחר ללבנט למערב אנטוליה ולרודוס ורק לאחר התקופה ההלניסטית הוא הגיע לארצות מערב הים התיכון. פריחת החרוב בסוף הקיץ, בניגוד לשאר העצים בארץ. הפרחים יוצאים ישירות מהגזע ומענפים ראשיים, ואי-היכולת לגדול בהצלחה בהרים בהם הטמפרטורה יורדת מתחת ל – 30 מרמזים על מוצאו מארצות הדרום.

בארץ ניתן למצוא את החרוב בעיקר בגבעות ובהרים עד גובה 300-400 מ'. ברכסי הכורכר בשפלת החוף מנתניה עד ראש הנקרה, למרגלות הרי הגליל, בכרמל ברמות מנשה והרי יהודה. באיזורים מסויימים הוא נפוץ מאד וחברת הצומח נקראת על שמו: "חברת החרוב ואלת המסטיק". עצים בודדים פזורים כמעט בכל איזורי ההר. כיום החרוב משמש כעץ פרי באיזורים בעלי אקלים מתאים במקומות שונים בעולם. הוא גדל היטב באיזורים ממוזגים וסוב-טרופיים חמים.

החרוב שייך למשפחת הקסאלפיניים בסדרת הקטניות. בעבר הוא נחשב כמין יחיד בסוגו אך לאחרונה נמצא בתימן מין נוסף. החרוב הוא עץ ירוק עד שגובהו מגיע ל – 12 מ' וגיל של 100-200 שנה. הוא עמיד לחום ולחות ולכן מאכלס גם איזורים במישור החוף. בהיותו עמיד ליובש הוא מותאם היטב לתנאים הסביבתיים בחבל הים תיכוני. העץ מעדיף אדמה מנוקזת היטב ואינו עמיד לתנאי הצפה. השורשים העמוקים מאפשרים קיום במגוון רחב של תנאי קרקע. החרוב עמיד לריכוזי מלח גבוהים יחסית לעצי חורש אחרים. החרוב מסוגל לקבע חנקן חופשי מהאוויר בעזרת חיידקים קושרי חנקן הנמצאים בפקעיות מיוחדות בשורשיו פקעיות החנקן כפי שעושים קרוביו מסדרת הקטניות. יכולת קיבוע החנקן הופכת את הקטניות בכלל ואת פרי החרוב בפרט לעשיר בחלבונים.

מערכת השורשים מפותחת כהתאמה לתנאים יובשניים ומעמיקה עד 10 מ'. הגזע עבה אך איננו ישר לאורך ניכר לכן לא ראוי להפקת קורות לקירוי. לאחר כריתה מתפתחים מהגדם ענפים חדשים כדוגמת עצי חורש ים תיכוני אחרים. העלים מורכבים מנוצים בעלי מספר זוגי של עלעלים גדולים ומעוגלים. העלעלים מגיבים להשתנות בכיוון השמש ומשנים את תנוחתם. העלים החדשים מתפתחים בעיקר באביב לפני נשירת העלים הישנים.

הפרחים ערוכים באשכולות או בשיבולים על ענפים בני שנתיים ויותר ולעיתים אף על הגזע. תופעה זו אופיינית לעצים טרופיים. המין הוא תלת-ביתי, כלומר: האוכלוסיה מורכבת מעצים בעלי פרחים חד מיניים דו ביתיים ופרטים חד ביתיים. האוכלוסיות מורכבות מפרטים שכל פרחיהם זכריים, עצים שכל פרחיהם נקביים ועצים הנושאים הן תפרחות זכריות והן תפרחות נקביות. הפרח חסר כותרת, הגביע קטן ולו 5 שיניים זעירות. המצעית מפותחת ומפרישה צוף. לפרח הזכרי 5 אבקנים, לפרח הנקבי עלי אחד הדומה בצורתו לפרי הבשל (ראה תמונות). לעתים הפרח הוא דו-מיני.

עונת הפריחה העיקרית היא אוקטובר, ריחם של פרחי הזכר נודף למרחק ונחשב למטרד משום שהוא דומה לריח גוויה. הריח נועד כדי למשוך אליו מאביקים והוא נובע כתוצאה מפרוק חומצת אמינו בשם ליזין (Lysine) הנמצאת בפוליאמין קדוורין שמכילים הפרחים. ההאבקה נעשית על-ידי דבורים או באמצעות הרוח. הפרי קטן במשך החורף ורק בתחילת הקיץ הוא מגיע לגודלו הסופי ולצורתו כתרמיל בשרני בלתי נפתח באורך של עד 20 ס"מ. ההבשלה מסתיימת בחודשים יולי-אוגוסט, כ - 10 חודשים לאחר הפריחה, כאשר צבע הפרי חום-כהה ועוקצו חום כולו. רק אז נעלם טעם הבוסר (העפיצות) והפרי ראוי למאכל. טיב הפרי תלוי באיכות הזן ובכמות גשמי החורף והאביב. כאשר אין קוטפים את הפירות הם נותרים על העץ עד לבוא גשמי החורף, ואז פורחים פרחים בצד פירות בשלים (ראה תמונה). הפרי מכיל 10 – 15 זרעים חלקים, פחוסים, עגלגלים וקשים מאד, תכונות אלו מאפשרות להם לעבור במעיים של בעלי חיים מבלי להינזק. ההפצה נעשית על ידי ציפורים, מכרסמים או פרסתנים.

זרעי החרוב בעלי משקל זהה, דבר שהפך אותם בימי קדם, למידת משקל אוניברסלית. בתנ"ך, זרע חרוב, הקרוי גֵרָה, הוא מידת המשקל הקטנה ביותר. מקורה של מידת המשקל הסטנדרטית לאבני חן, הקרט, שערכה 200 מיליגרם, גם הוא בזרעי חרוב, והיא קיבלה את שמה משם העץ ביוונית - קרטוניה. תנובת עץ אחד יכולה להגיע ל- 120 קילוגרם פרי. קיימים זנים איכותיים כמו למשל הזן הקפריסאי ששיעור הסוכרים בו עשוי להגיע ל – 72%. פרי החרוב משמש בעיקר למאכל בהמה. כיום קולים וטוחנים את פרי החרוב, ומפיקים ממנו אבקת חרובים, שמכינים ממנה מוצרים שונים בתעשיית המזון כמו למשל שוקולד חרובים שנחשב לחטיף בריאותי. גומי המופק מפרי החרוב משמש בתעשיות שונות בהם טקסטיל, דבק, מזון, תרופות, עור וקוסמטיקה. הוא משמש למשל כתחליף לקפה וקקאו במטבח הטבעוני. מן העץ אפשר להכין רהיטים בעלי גוון אדמדם. בקליפה ובעלים השתמשו בעבר בבורסקאות לעיבוד עורות משום שהם מכילים ריכוז גבוה של טאנין.

(1) פירוש: כִּי הָא [כמו מעשה זה] שרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְר' יְהוֹשֻׁעַ הָווּ אָזְלֵי בִּסְפִינְתָּא [היו הולכים בספינה יחד], בַּהֲדֵי [עם] רַבָּן גַּמְלִיאֵל הֲוָה פִּיתָּא [היה לחם] מספיק לצורך הנסיעה, בַּהֲדֵי [עם] ר' יְהוֹשֻׁעַ הֲוָה פִּיתָּא וְסוּלְתָא [היה לחם וסולת]. שְׁלִים פִּיתֵּיהּ [נגמרה פיתו] של רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שהנסיעה נמשכה יותר ממה ששיער מראש. סְמַךְ אַסּוּלְתֵיהּ [על הסולת] של ר' יְהוֹשֻׁעַ. אָמַר לֵיהּ [לו]: מִי הֲוָה [האם] יָדַעְתָּ מתחילה דַּהֲוָה לָן עִכּוּבָא כּוּלֵּי הַאי, דְּאַיְתִית סוּלְתָא [שיהיה לנו עיכוב כל כך, שהבאת אתך סולת]? אָמַר לֵיהּ [לו]: כּוֹכָב אֶחָד יש, שאחת לְשִׁבְעִים שָׁנָה הוא עוֹלֶה (מופיע) וּמַתְעֶה אֶת הַסַּפָּנִים בדרכם בים, וגורם לנסיעתם שתתארך, וְאָמַרְתִּי: שֶׁמָּא יַעֲלֶה כוכב זה בדרכנו וְיַתְעֶה אוֹתָנוּ.
(2) פירוש: אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקב: אֵין תְּהוֹם חוֹזֵר לְאֵיתָנוֹ להיות מלא כשהיה לאחר שהלויתן שותה ממנו, עַד לאחר שִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַחְשׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה" (איוב מא, כד), וְאֵין "שֵׂיבָה" פְּחוּתָה מִשִּׁבְעִים שנה.
(3) תודה לפרופ' י. פינצ'ובר וא. יובל על ההפניה למקור זה.
(4) מסיבה זהה לא היה ידוע מה זוויגו של עץ התמר "מתושלח" שנבט מזרע בן אלפיים שנה שנמצא במצדה עד שפרח לאחר כ – 10 שנים. לאכזבת החוקרים התברר שהעץ המתפתח הוא זכר. עוד בנושא זה ראו כאן.
(5) י. פליקס, הלכות ארץ ישראל מן הגניזה לר"מ מרגליות, ירושלים 1973.

רשימת מקורות:

אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 148-149).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 117-118).
י. פליקס, עצי פרי למיניהם, צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 203-214).
צ. שוורץ, 'החרוב - העץ היהודי', אמונת עיתך, 10, תשנ"ו.

לעיון נוסף:

החרוב באתר צמח השדה
ז. עמר, גידולי ארץ ישראל בימי הביניים (עמ' 202-209).

Ramon-laca, L and Mabberley D. J,. 2004, The ecological status of the carob-tree (Ceratonia siliqua, Leguminosae) in the Mediterranean. Botanical Journal of the Linnean Society, 144, 431–436.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים