סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 521
 

"היה כותבה… אי דקא מסדר פסוקא וכתב לה"

מגילה יח ע"ב

בשו"ת רע"א סי' כ"ט נשאל ביום חתונתו על ידי דודו רבי וולף איגר, לגבי אדם ששכח יום אחד לספור ספירת העומר, והדין: שכיון שאנו חוששים לדעת אותם ראשונים הסבורים: שכל ימי הספירה הם מצוה אחת, והמפסיד יום אחד שוב לא יכול לספור בברכה, אבל אותו אדם ששכח לספור במשך כל היום, כתב מכתב באותו יום, ובמכתב הוא הוסיף כך וכך לספירת העומר, נשאלת השאלה: האם בכתיבה מתקיימת דין ספירת העומר.

הגאון רבי וולף איגר מביא בהמשך השאלה ראיה נפלאה מגמרתינו (הראיה נמצאת בשו"ת שב יעקב אור"ח סי' מ"ח) נאמר במשנה: "היה כותבה דורשה ומגיהה אם כיוון ליבו יצא ואם לאו לא יצא". אדם הכותב את המגילה, או שמתכוין לדרוש את הכתובים, ולשם כך הוא מקריא את הפסוקים, וכך גם אדם שמגיה את המגילה, וכדי להגיה הוא קורא, הוא לא יוצא ידי חובת קריאת המגילה אלא אם כן כיון לבו בשעת הקריאה גם כדי לצאת ידי חובת מגילה. על דין זה אומרת הגמ': איך מדובר במשנה, הרי מדובר בסופר שלפני שכותב את הפסוק, הוא מקריא לעצמו את הפסוק בעל פה, ואז הוא כותב. שואלת הגמ': "כי כיוון לבו מאי הוי", מדוע נאמר שאם הוא כיון לבו לצאת הוא יוצא, הרי אין לפניו מגילה כתובה, את המגילה רק עכשיו הוא כותב, את הפסוקים הוא מקריא בע"פ, והרי נאמר במשנה: "קראה ע"פ לא יצא", ומדוע נאמר במשנה "אם כיון לבו יצא", אלא מדובר בסופר שכותב (מגילה חדשה) פסוק בתוך המגילה, ואח"כ הוא קורא את הפסוק מתוך המגילה שאותו כתב עכשיו, ועל כך נאמר: "אם כיון לבו יצא", אבל גם זה לא יתכן, מפני שהגמ' אומרת: שלא ניתן לצאת ידי קריאת המגילה אלא ממגילה שכתובה כולה, ואפי' למ"ד שמספיק לקרוא "מאיש יהודי", אבל צריך לקרוא ממגילה שכתובה כולה, והרי אנו מדברים על סופר שרק עכשיו כותב את המגילה, וגם אם כיון לבו לא יוכל לצאת, שהרי המגילה פסולה, היא עדיין לא כתובה כולה, אלא מסקנת הגמ': המציאות של משנתינו כך: מדובר בסופר שהולך עכשיו לכתוב מגילה, ולפניו מונחת מגילה אחרת כשרה לחלוטין, וכאשר הסופר כותב במגילה החדשה, הוא מסתכל במגילה הכשרה הכתובה כולה, מקריא לעצמו פסוק מהמגילה וכותב אותו, שכך דרכם של סופרים, שכאשר כותבים מתוך הכתב, הם מקריאים לעצמם, וכך נאמר במשנתינו: "היה כותבה אם כיון לבו יצא", אם כאשר הוא הקריא את הפסוקים מהמגילה הכשרה, הוא התכווין גם לצאת יד"ח קריאת המגילה, יצא, אבל אם לא כיון לבו, אלא הוא הקריא את הפסוקים כדרך הסופרים כדי שקריאת הפסוק תסייע לו בכתיבת המגילה החדשה, לא יצא. טוען ה"שב יעקב" טענה חזקה: אם נניח שכתיבה נחשבת לדיבור, מדוע היה עלינו להעמיד באופן שהמגילה מונחת לפניו, והוא קורא מתוך המגילה וכותב, די לנו במה שהוא כותב, אם כתיבה כדיבור, הרי הכתיבה עצמה יכולה להיחשב לקריאת המגילה, כותב הוא את המגילה החדשה, והכתיבה תיחשב לקריאת המגילה, ומתוך כך שהגמ' מעמידה: שלמרות הכתיבה הוא גם קורא פסוק פסוק, וכדברי הגמ': "דמנחה מגילה קמיה וקרי לה מניה פסוקא פסוקא וכתב לה", משמע שכתיבה אינה כדיבור, כך כותב ה"שב יעקב", ורבי וולף איגר משתמש בזה לשאלתו הוא: אותו אדם שכתב איגרת וציין בה את יום הספירה לא יצא יד"ח, שהרי כתיבה אינה כדיבור.

הגאון רע"א למרות שהמכתב התקבל ביום חתונתו, אינו מתמהמה להשיב, והוא טוען שאין ראיה מדברי הגמ' במגילה לשאלה המעניינת בהל' ספירת העומר. בעצם אנו יכולים לומר: שכתיבה כדיבור, וספירת העומר על ידי כתיבה ספירה היא, ואעפ"כ במקרה שלנו לא ניתן היה לומר שאותו סופר יצא ידי חובת קריאת המגילה בכתיבת המגילה, שהרי בקריאת המגילה מלבד הדין של קריאה, נאמר דין נוסף: שהקריאה צריכה להיות דווקא מתוך הכתב, המסתכל במגילה וזוכר את מה שראה, ורק אח"כ אומר אותו, אינו יוצא, הרי זו קריאה בע"פ, כל קריאה בע"פ מסתמכת על הסתכלות בפנים בעבר, ואעפ"כ קראה ע"פ לא יצא, נמצא שבקריאת המגילה ישנו תנאי שהקריאה תהיה רק מתוך הכתב, שהכתב הוא זה שיביא לקריאה, ובמעשה הכתיבה לא ניתן להעביר את הכתיבה העכשוית למתוך הכתב, אדם הרואה פסוק במגילה הכתובה לפניו והוא כותב אותו אח"כ במגילה חדשה, ניתן אולי לקרוא לזה קריאה, אבל א"א לתת לה שם של קריאה מתוך הכתב, לכן נאלצה הגמ' לומר: שמלבד הכתיבה הוא גם קורא פסוק פסוק, אבל לגבי ספירה שם לא נאמר התנאי הנוסף של מתוך הכתב, ובהחלט יתכן שהכתיבה כדיבור דמי.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)