הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב חגי ניר, מכון הירושלמי

מגילה ד ע"ב

הנושא: קריאת מגילה בשבת

בבלי: "דכולי עלמא מיהא מגילה בשבת לא קרינן.מאי טעמא?
אמר רבה: הכל חייבין במקרא מגילה ואין הכל בקיאין במקרא מגילה, גזירה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ארבע אמות ברה"ר. והיינו טעמא דשופר והיינו טעמא דלולב"
נימוק נוסף לאי קריאת בשבת: "רב יוסף אמר: מפני שעיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה.

בירושלמי לא מופיעה "גזירת רבה"
וזה לשון הירושלמי (פרק ג' ה"ד):"הגע עצמך שחל ט"ו (באדר.למוקפים) להיות בשבת,לקרות מגילת אסתר אין את יכול, שאין קורין בכתבי הקודש מן המנחה ולמעלן" פירוש: מצד אחד יש הלכה שמותר לקרוא בספרי תנ"ך(=כתבי הקודש) רק במחצית השנייה של יום השבת (=מן המנחה ולמעלה) כדי שהציבור יספיקו לסעוד את סעודת השבת בבחינה של "וקראת לשבת עונג", ומצד שני מטרת קריאת המגילה היא פרסום הנס, וזמן פרסום הנס המירבי הוא בשעות הבוקר בתוך או אחרי תפילת מוסף, אך כפי שהוזכר, לא קוראים בכתבי הקדש (מגילת אסתר שייכת לכתבי הקדש) אלא רק אחה"צ.

ההבדל ההלכתי בין שני התלמודים הוא:בעיר שכולה כרמלית
לפי רבה, בתלמוד הבבלי-יקראו את המגילה, יתקעו בשופר וייטלו לולב בשבת.
אך לפי הירושלמי-לא יקראו במגילה (בעניין תקיעת שופר ונטילת לולב בשבת - אין כאן מקומו){עיין "מראה הפנים" לירושלמי מכאן}

היוצא מכל הנ"ל:
1) לחכמי הירושלמי היה חשוב שבשבת יהיה איזון בין צד הקדושה (התפילה בביהכ"ס) לסעודת שבת
2) בירושלמי עודדו את הציבור ללמוד את ספרי התנ"ך (=כתבי הקדש)