הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מנלן"; "רמיזא"; כדבעינן..."
מגילה ב ע"א
גמרא. מגילה נקראת באחד עשר. מנלן? -
מנלן? כדבעינן למימר לקמן: חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים! -
אנן הכי קאמרינן: מכדי, כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנינהו, דאי סלקא דעתך אנשי כנסת הגדולה ארבעה עשר וחמשה עשר תקון - אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה?
והתנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, אלא פשיטא - כולהו אנשי כנסת הגדולה תקינו,
היכא רמיזא? -
אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: אמר קרא +אסתר ט'+ לקים את ימי הפרים האלה בזמניהם - זמנים הרבה תקנו להם.
- האי מיבעיא ליה לגופיה! - אם כן לימא קרא זמן, מאי זמניהם - זמנים טובא. - ואכתי מיבעי ליה: זמנו של זה לא כזמנו של זה! - אם כן לימא קרא זמנם, מאי זמניהם - שמעת מינה כולהו. - אימא: זמנים טובא! - זמניהם דומיא דזמנם, מה זמנם תרי - אף זמניהם תרי. - ואימא תריסר ותליסר! - כדאמר רב שמואל בר יצחק: שלשה עשר זמן קהילה לכל היא, ולא צריך לרבויי. הכא נמי שלשה עשר זמן קהילה לכל היא ולא צריך לרבויי. - ואימא שיתסר ושיבסר! - +אסתר ט'+ ולא יעבור כתיב.
מבנה הסוגיה:
1.
גמרא. מגילה נקראת באחד עשר. מנלן? -
הגמרא מחפשת מקור לדין שאפשר לקרוא את המגילה [בתנאים מסויימים] אף בי"א אדר.
2.
מנלן? כדבעינן למימר לקמן: חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים! -
הגמרא תמהה על השאלה ואומרת שהנימוק לדין ידוע מהמשך הסוגיה. לא מצויין אם מתוך מקור תנאי או ממקור אמוראי.
רש"י מסכת מגילה דף ב עמוד א:
הכי גרסינן: מנלן מנלן כדבעינן למימר לקמן וכו' - והכי פירושא: מנלן דאחד עשר ושנים עשר ושלשה עשר חזו לקרייה, דארבעה עשר וחמשה עשר הוא דכתיב בקרא
וקא מהדר גמרא: מנלן בתמיה, האי לאו חובה היא, אלא חכמים הקילו עליהן, כדבעינן למימר לקמן.
מרש"י משמע ש"תשובת" הגמרא על שאלת ה"מנלן" היא שאין צורך למצוא כלל מקור כי לא מדובר על מצות "חובה". רש"י לא אומר במפורש שכוונת הגמרא לומר שמתאים לשאול "מאי טעמא" ולא "מנלן", והתשובה על ה"מאי טעמא" היא שהקילו עליהם...
לפי זה אולי אפשר לומר, שבדרך כלל משמעות הביטוי "מנלן" היא מציאת מקור לדבר שהוא חובה, ואילו משמעות הביטוי "מאי טעמא" היא מציאת סיבה ומקור לדין שאיננו חובה אלא רשות. ולא כפירוש הרגיל ש"מנלן" - חיפוש פסוק בתנ"ך לדין תורה, ואילו "מאי טעמא" - חיפוש נימוק וסברא לדין שאיננו דאורייתא.
לפי ההסבר האחרון והמקובל מתאים בסוגייתנו לומר "מנלן" - חיפוש פסוק במגילת אסתר.
2.1
הביטוי "כדבעינן למימר לקמן" - 6 מופעים בש"ס. נראה שביטוי זה מוכיח שהסבוראים או הגאונים הם אלה ששיבצו אותו בגמרא שהיתה כבר ערוכה לפניהם.
וכן מובא ב"מחקרים בתלמוד", וייס אברהם, עמוד 245:
"יש לשוני הצעה מסויימים ההולכים ונשנים בכמה וכמה מקומות כגון,
"דקארי לה מאי קארי לה"
"ולא היא"
"סברוה"
"ותסברא"
"צריכי"
"השתא דאתית להכי"
"כדבעינן למימר לקמן"
וכיו"ב
לשון ההצעתי עושה איפוא את המקומות שבהם הוא נמצא לקבוצה לעצמה .
יש מקבוצות הללו שכל המקומות שבהם מוצע הבירור בלשון הנדון או לכה"פ ברובם המכריע הם כנראה חלק משכלול הסוגיא המאוחר."
ונראה שבכל זאת כמה ביטויים לעיל מדגישים שכבר היתה גמרא ערוכה לפני מי שכתב את הביטוי המסויים:
"דקארי לה מאי קארי לה"
"סברוה"
"כדבענין למימר לקמן"
ואילו שאר הביטויים ברשימה לעיל בהחלט יתכן שהם מאוחרים בתוך הסוגיה, אבל יתכן שנאמרו על ידי המתדיינים עצמם כשסיכמו את הסוגיה ולא על ידי עורך מאוחר.
2.2
גם הביטוי "אנן הכי קאמרינן" - 11 מופעים בש"ס, מתאים לדברינו לעיל על הביטוי "כדבעינן למימר לקמן".
נראה שסוגייתנו כולה - דף שלם - ולא רק כמה ביטויים - היא "סוגיה מאוחרת"!
3.
המשך הגמרא:
אנן הכי קאמרינן: מכדי, כולהו אנשי כנסת הגדולה תקנינהו, דאי סלקא דעתך אנשי כנסת הגדולה ארבעה עשר וחמשה עשר תקון - אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה?
והתנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, אלא פשיטא - כולהו אנשי כנסת הגדולה תקינו,
היכא רמיזא? -
לפי הגמרא הנ"ל יוצא שהכינוי "רבנן" מתאים לדורות שונים של חכמים, מ"אנשי כנסת הגדולה" ועד החכמים בסוף תקופת התנאים.
4.
הגמרא עכשיו לא משתמשת בביטויים "מנלן" ו"מאי טעמא" אלא בביטוי "רמיזא"! האם זה דומה לביטוי הנפוץ יותר "אסמכתא"?
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רב:
היכא רמיזא, אולי לשון זה לא דמי למה שאמרו בו רמז מן התורה מנין דהיינו רמז גמור
אבל היכא רמיזא משמע טפי דאסמכתא בעלמא הוא ודמי למאי קראה שכתב הרמב"ן ז"ל בשורש א' דאינה אלא אסמכתא בעלמא, קנאת סופרים שורש ג', ויש לי להביא ראיה לדבריו מדברי רש"י ז"ל בפרק המקבל דף ק"י סוף ע"ב שפירש מאי קראה היכא רמיזא ע"ש וע"ע רש"י פרק הנשרפין דף פ"א ב' ד"ה והיכא רמיזא
אך מצאתי להרשב"ץ בזוהר הרקיע מצות ל"ת רפ"ו דאשכח בפ"ק דמגילה היכא רמיזא דלא הוי אסמכתא אלא מעיקר תקנה ע"ש:
הוא מביא מסוגייתנו הוכחה שהביטוי "רמיזא" הוא דווקא מקור יסודי לעצם הדין עצמו - כשמדובר בתקנה על ידי אנשי הכנסת הגדולה שהם עצמם גם כתבו את מגילת אסתר!
5.
המשך הגמרא:
שני המקורות לדין המשנה, שאפשר לחגוג את פורים כבר מי"א אדר.
אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: אמר קרא +אסתר ט'+ לקים את ימי הפרים האלה בזמניהם - זמנים הרבה תקנו להם.
- האי מיבעיא ליה לגופיה! - אם כן לימא קרא זמן, מאי זמניהם - זמנים טובא. - ואכתי מיבעי ליה: זמנו של זה לא כזמנו של זה! - אם כן לימא קרא זמנם, מאי זמניהם - שמעת מינה כולהו. - אימא: זמנים טובא! - זמניהם דומיא דזמנם, מה זמנם תרי - אף זמניהם תרי. - ואימא תריסר ותליסר! - כדאמר רב שמואל בר יצחק: שלשה עשר זמן קהילה לכל היא, ולא צריך לרבויי. הכא נמי שלשה עשר זמן קהילה לכל היא ולא צריך לרבויי. - ואימא שיתסר ושיבסר! - +אסתר ט'+ ולא יעבור כתיב.
ורבי שמואל בר נחמני אמר: אמר קרא +אסתר ט'+ כימים אשר נחו בהם היהודים, ימים כימים - לרבות אחד עשר ושנים עשר. - ואימא תריסר ותליסר! - אמר רב שמואל בר יצחק: שלשה עשר זמן קהילה לכל היא, ולא צריך לרבויי. - ואימא שיתסר ושיבסר! - ולא יעבור כתיב. רבי שמואל בר נחמני מאי טעמא לא אמר מבזמניהם? - זמן זמנם זמניהם לא משמע ליה. ורב שמן בר אבא, מאי טעמא לא אמר מכימים? - אמר לך: ההוא לדורות הוא דכתיב.
