|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו – איסטיס הצבעים
"משנה. כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו ... תניא נמי הכי: סומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו - מותר. רבי יהודה אומר מי שהיו ידיו צבועות לא ישא את כפיו, תנא: אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך - מותר" (מגילה, כד ע"ב).פירוש: משנה. כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו. רבי יהודה אומר: אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו ... שנינו במשנה, ר' יהודה אומר: מי שהיו ידיו צבועות לא ישא את כפיו. תנא [שנה] החכם בתוספתא: מכל מקום, אם רוב אנשי העיר מלאכתם בכך בצביעה מותר, שבודאי אין שמים לב לכך (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: איסטיס הצבעים שם באנגלית: Woad שם מדעי: Isatis tinctoria
תקציר: הסטיס הוא צמח צביעה הנזכר כמה פעמים במקורות חכמים. הוא נזכר לצד צמחי צבע אחרים דוגמת פואה, קליפות אגוז וקליפות רימון (שבת פ"ט מ"ה). בגמרא בשבת ביארו שאין חובת פאה בספיחי סטיס משום שהם אינם אוכל אלא משמשים לצביעה (סח ע"א). מהברייתא המובאת בסוגייתנו ("תנא: אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר") ניתן להסיק שהסטיס שימש לצביעה מקצועית, ובמקומות מסוימים מלאכת הצביעה הייתה נפוצה. רש"י בשבת (סח ע"א) זיהה את הסטיס עם 'ווישד"א' המזוהה כנראה עם האיסטיס (בצרפתית Guesd). בניגוד לזיהוי זה, בסוגייתנו ובמסכת נדה (נ ע"א) מזהה רש"י את הסטיס עם 'קרו"ג', וכוונתו כנראה לצמח קורטם הצבעים. שתי חלופות לזיהוי הסטיס מובאות גם בפירוש ה"ערוך" (ערך "אסטס"): הראשונה היא אינדיגו או בערבית ניל (כנראה הצמח ניל הצבעים), השנייה זהה לזיהוי רש"י – קורטם. אינדיגו הוא כינוי לצבען כחול המופק מכמה מיני צמחים, ובעיקר ניל הצבעים ואיסטיס הצבעים. ייתכן שבערבית בתקופת "הערוך" והמפרשים אחריו לא הבחינו בין המינים ושניהם נקראו ניל. אסטיס הצבעים הוא צמח במשפחת המצליבים הקרוב לאסטיס המצוי, הנפוץ מאד בארץ ויוצר יחד עם החרדל הלבן והלפתית משטחי פריחה צהובים. אופן גידולו של אסטיס הצבעים מתאים למתואר במשניות העוסקות בספיחי אסטיס משום שמקובל לגדל את הצמח בשדות במשך 4-5 שנים ולהניח לו להתרבות מזרעים. ניל מכסיף הוא שיח טרופי ממשפחת הפרפרניים. תפוצתו היא בארצות המזרח וקיים ויכוח האם בזמן המשנה והתלמוד גידלו אותו גם בארץ ישראל או שהוא יובא מהודו. לדעת ז. עמר בתקופת חז"ל המין שבו השתמשו היה האיסטיס ואילו בימי הביניים המין העיקרי היה ניל הצבעים ואליו התכוונו המפרשים. ------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מהברייתא המובאת בסוגייתנו ("תנא: אם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר") ניתן להסיק שהאיסטיס שימש לצביעה מקצועית ובמקום או במקומות מסויימים מלאכת הצביעה הייתה נפוצה. מפרש הרמב"ם (שם) "ואסטס - "אלנילג". וכן כל דבר שצובע את הידים, ואם היו רוב אנשי אותו המקום צבועי ידים מחמת שמתעסקים באותו הצבע מותר לו לישא את כפיו, שהרי בטל טעם מפני שהעם מסתכלין בו". במשנה בשבת (פ"ט מ"ה) למדנו: "המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה, תבלין כדי לתבל ביצה קלה. ומצטרפין זה עם זה. קליפי אגוזין, קליפי רמונים, איסטיס ופואה, כדי לצבוע בהן בגד קטן וכו'". מכאן שהאיסטיס שימש לצביעת טקסטיל בדומה לחומרי גלם נוספים מן הצומח כמו קליפות אגוזים, קליפות רימונים ופואה.
משני פירושי ה"ערוך" אנו לומדים שהשם הארמי "מוריקא" איננו שמו של מין אחד בלבד ובשם זה נקראו הן צמח האינדיגו והן הקורטם (כנראה קורטם הצבעים. על קורטם הצבעים ועל משמעות השם מוריקא ראו במאמר "האי ריאה דדמיא ככשותא, וכמוריקא"). מאוחר יותר פירש הריבמ"ץ (כלאים, פ"ב מ"ה): "מתניתין. תבואה שעלו בה ספיחי אסטס. פירוש אינדקו, ובלשון יון לולאקין, ויש אומרים ברזי, ולא מסתבר, דברזי עץ הוא, וספיחים לא הוו אלא למיני זרעים". הרמב"ם (שם): "ואסטס - אלנילג" ורע"ב: "אסטיס - צבעו דומה לתכלת קורין לו בערבי ני"ל ובלע"ז אנדיק"ו, ורגילים שכורתים אותו וחוזר וצומח, ומה שצומח פעם שנייה נקרא ספיח. אי נמי מה שצומח מן הזרע הנופל בשעת קצירה קרוי ספיח".
תמונה 1. ניל מכסיף (ניל הצבעים) צילם: Kurt Stüber
הרחבה
הניל או האינדיגו עשויים להיות שני מיני צמחים שמהם הפיקו את הצבען אינדיגו (צבע כחול) עד להתבססות השימוש בצבעים סינטטיים לצביעת טקסטיל. הצמחים הם ניל מכסיף (ניל הצבעים – תמונה 1) (Indigofera tinctoria) ואיסטיס הצבעים (Isatis tinctoria) (תמונה 2). ייתכן ובערבית בתקופת "הערוך" והמפרשים אחריו לא הבחינו בין המינים ושניהם נקראו ניל. לדעת ז. עמר בתקופת חז"ל המין שבו השתמשו היה האיסטיס ואילו בימי הביניים המין העיקרי היה ניל הצבעים ואליו התכוונו המפרשים.
(1) ב"אוצר לעזי רש"י". מקורות
י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה (עמ' 28). לעיון נוסף:
חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 35-40). ראה תיאור נרחב של השיטות השונות לזיהוי האסטיס.
|
.jpg)
