שחטיה ואחייה
מגילה ז ע"ב
"רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! - אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".
רבה – פירושו הגדול. ואילו זירא הוא זעירא שפירושו הקטן.
יחיד בדורו היה רבה ולא היה מי שישווה לו (מסכתות סוטה דף כב ע"ב ועבודה זרה דף יט ע"ב), עד שאמר על עצמו "אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות" (מסכת בבא מציעא דף פו ע"א). ואילו רבי זירא מקטין את עצמו היה. עוד כאן.
כשסועדים חכמים יחדיו עוסקים הם בתורה. אך כיון דאיבסום, מתקיף היה רבה את סברותיו של רבי זירא עד שחלשה דעתו ובא לכלל יאוש וביטול עצמי גמור, כאילו שחטו. ולא היה בו עוד רוח לעסוק בתורה. למחר ביקש רחמים עליו, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב (בראשית מה, כז), יַעֲקֹב כִּי קָטֹן הוּא (עמוס ז, ב). לשנה אחרת שוב נזדווגו, אך רבי זירא לא נאות לשוב ולסעוד יחדיו, כי תחייתה של רוח שחלשה ונפלה בכלל נס הוא.
"גדולה לגימה... שמרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים" (מסכת סנהדרין דף קג ע"ב).
עוד, בקישור זה.
