דיוק וחידוש ברש"י

מסכת מגילה דפים ג-ה

ג עמוד ב - ה עמוד א 

(ג:) רש"י ד"ה עשרה בטלנין. שבטלין ממלאכתן שיהו מצויין תמיד בבית הכנסת שחרית וערבית כדאמרינן במסכת ברכות (דף ו:) כיון שבא הקב''ה בבית הכנסת ולא מצא שם עשרה וכו':
תנינא. בפירקין במתני' (ד' ה.): כרך איצטריכא ליה. דכל כרך אינו אלא מקום שווקין שנכנסים שם מכל צד וגדול הוא יותר מעיר גדולה:
דמיקלעי ליה מעלמא. אנשים הרבה ויש הרבה מהן בטלין ממלאכ' שאין עושין מלאכה אלא במקומן אפילו הכי בעינן קבועין דזמנין דלא משתכחין:

(ה.) רש"י ד"ה עשרה בטלנין. שבבית הכנסת שהן בטלים ממלאכתן וניזונים משל צבור כדי להיות מצויין בתפלה בבית הכנסת דאמר מר במסכת ברכות (דף ו:) כיון שבא הקב''ה בבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה וכו':

בשני דיבורים אלו עשרה בטלנין יש למצוא חמשה הבדלים משמעותיים,

א. עשרה בטלנין שבטלין ממלאכתן – "שהן" בטלין ממלאכתן
ב. עשרה בטלנין שיהו מצוין וכו' - וניזונים משל ציבור כדי להיות וכו
ג. תמיד וכו' שחרית וערבית - מצויין בתפלה
ד. כדאמרינן במסכת ברכות - דאמר מר במסכת ברכות
ה. ולא מצא שם עשרה וכו' - ואינו מוצא שם עשרה וכו'
והנה המעיין בסוגית הגמרא רואה שדברי ריב"ל נאמרו על כרך גדול והגמרא עצמה הקשתה מה בא לחדש הרי המשנה עצמה אומרת איזו עיר גדולה כל שיש בא עשרה בטלנין וכו' והגמרא מתרצת שכרך גדול אינו בדווקא מקום יישוב גדול אלא שיש מקום לשוק גדול והוא יותר גדול אף מעיר גדולה וכפי שרש"י מסביר בהמשך ועל כן העשרה בטלנין שבכרך גדול אין מהותם כעשרה בטלנין שבעיר גדולה וכפי שרש"י עצמו כותב בד"ה דמיקלעי ליה מעלמא. אנשים הרבה ויש הרבה מהן בטלין ממלאכ' שאין עושין מלאכה אלא במקומן וכו' ומכאן נבוא לפרט ההבדלים:
א. בכרך גדול מזדמנים כל פעם עשרה אחרים ובעיר גדולה יש עשרה מיוחדים לכך וע"כ כתב "שהן"
ב. בכרך גדול אם עשרה יהיו מאיליהם בבית הכנסת זה סימן לגודל הכרך שכל פעם מתכנסין עשרה לתפילה, אבל בעיר גדולה צריך לייחד עשרה ולפרנסם משל ציבור
ג. בכרך גדול העשרה צריכים להיות רק בשעת התפילות שחרית וערבית אבל בעיר גדולה הם צריכים להיות מצויין בתפילה (וכן תורה) תמיד וע"כ מובן שצריכים לפרנסם, כי אם רק צריכים להיות בשעת התפילה למאי ניזונים משל ציבור
ד. כבר כתבנו כמה פעמים שכשרש"י אומר כדאמרינן אין הכוונה לענין מדויק השייך לכאן אלא שמצינו ענין דומה וע"כ ציין שהיות ומצינו ענין של עשרה בבית כנסת, משא"כ שכתב דאמר מר כוונתו שהן הן הדברים שהסיבה שעיר גדולה נהיית עיר גדולה זה רק אם מקפידים על ענין זה שלא יגיע שם לכדי כעס וזה צריכים פרנסי הציבור לדאוג
ה. ולא מָצָא שם עשרה לשון עבר שכך קרה שלא מצא משא"כ ואינו מוצא שזה לשון הווה ובכך לרמוז שתמיד צריכים להיות מצוין שם עשרה , כאן נביא שהלשון בגמרא ברכות הוא שונה וז"ל אמר ר' יוחנן בשעה שהקב''ה בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס שנא' {ישעיה נ-ב} מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. לשון זה אפשר לקרוא בב' האופנים מָצָא או מֹצֵא ורש"י לא חש לצטט את לשון הגמרא אלא להסביר כוונת הדברים ע"כ שינה.