הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב חגי ניר, מכון הירושלמי

מגילה לא ע"ב

הנושא: האם מותר להפסיק בקריאת התורה בקללות שבספר דברים.

המשנה: "אין מפסיקין בקללות"...אמר אביי: "לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים אבל בקללות שבמשנה תורה – פוסק. מאי טעמא? הללו (שבספר ויקרא) בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו (הקללות שבספר דברים) בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן".

ירושלמי (פ"ג, ה"ו): "אין לך טעון ברכה לפניו ואחריו אלא קללות שבתורת כהנים וקללות שבמשנה תורה".

משמעות העניין הוא שוויון בין הקללות שבשני הספרים. בירושלמי אין את החילוק שבבבלי ,המחלק בין קללות ספר ויקרא (שבהם לא מפסיקים) לבין קללות ספר דברים (שבהם מותר להפסיק).

נראה לומר שהדיון הוא האם הקללות שבשני הספרים שוות או לא שוות בערכן.

לפי התלמוד הבבלי –הן אינן שוות, לפי התלמוד הירושלמי-הן שוות. האם יש מה משמעות להבדל?

הבבלי הדגיש את הבדלי הקדושות שבין ספר ויקרא לבין ספר דברים, על ספר ויקרא נאמר "משה מפי הגבורה אמרן".

על ספר דברים נאמר "ומשה מפי עצמו אמרן". גם הירושלמי יודע שאת ספר דברים אמר וכתב משהרבינו מפי עצמו, אך הירושלמי לא מעוניין להדגיש הבדל זה, כיון שכאשר רבש"ע נתן הסכמתו לכתיבת משה אזי התורה כולה מהווה מדרגת קדושה אחת. זוהי בחינת "תורת ה' תמימה משיבת נפש", כשהיא תמימה במשמעות "שלימה" –אז ורק אז היא משיבת נפש.

ואולי ניתן להוסיף ולומר שהירושלמי מחשיב ומעריך את העשייה האנושית. הנה משה ילוד אישה ובכל זאת מעשיו נחשבים ברמה אחת עם דברי הבורא בעצמו. רעיון זה הוא המשך לתפיסת מרן ראי"ה קוק המזהה הבדל מהותי בין שני התלמודים (אורות התורה פרק י"ג אות א'): ”וזוהי שיטת הירושלמי שמתוך שחסידים היו תורתם מתברכת (ירושלמי ברכות ה, א), ולא רק כדברי הבבלי, שתורתם משתמרת". המושג " תורתם מתברכת" משמעותה התורה פורצת קדימה, מייחסת חשיבות רבה למעשי בני אדם, ולא רואה את מטרתה בשימור הקיים.