הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"דלמא"
מועד קטן טו ע"א
אבל חייב בעטיפת הראש, מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל +יחזקאל כ"ד+ ולא תעטה על שפם - מכלל דכולי עלמא מיחייבי.
מנודה מהו בעטיפת הראש? אמר רב יוסף: תא שמע: והן מתעטפין ויושבין כמנודין וכאבלים עד שירחמו עליהם מן השמים. -
אמר ליה אביי: דלמא מנודה לשמים שאני, דחמיר.
1.
רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ז הלכה ד:
מהו הברייתא מנהג שינהוג המנודה בעצמו ושנוהגין עמו, מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נידויו, ואין מזמנין עליו, ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה, ולא יושבין עמו בארבע אמות *, אבל שונה הוא לאחרים ושונין לו ונשכר ושוכר, ואם מת בנידוי בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו כלומר שהן רוגמין אותו לפי שהוא מובדל מן הציבור, ואין צריך לומר שאין מספידין אותו ואין מלוין את מטתו.
הרמב"ם לא מזכיר לגבי מנודה את החובה של "עטיפת הראש", משמע מכך שהוא מקבל את הדחיה של אביי. וכנראה שהוא סובר שמשמעות הביטוי "דלמא" היא דחיה מוחלטת.
2.
ראה ב"מתיבתא", הערה יג, שמביא בשם רב האי גאון שמנודה כן חייב בעטיפת הראש, ודחיית אביי היא דחיה "בעלמא".
כנראה שהוא סובר, שהביטוי "דלמא" מוכיח שאין זו דחייה גמורה, ולכן נשארת הוכחת רב יוסף מהברייתא שמנודה חייב בעטיפת הראש.
3.
יוצא שהם לכאורה חלוקים במשמעות הביטוי "דלמא".
4.
ולפי הרמב"ם הרי השאלה לא נפתרה ומדוע הוא מיקל, אלא כנראה מפני שמדובר בדין דרבנן והפסוקים הם אסמכתא [ראה דיון רחב בפרשנים], ובספק דרבנן פוסקים לקולא.
4.1
ואולי ניתן לומר שהרמב"ם יפרש את דחיית אביי כהוכחה "הפוכה" וחיובית, שרק מי שמנודה לשמיים [כמו בתעניות] חייב בעטיפת הראש ונלמד מכאן שמנודה "פרטי" לא חייב בעטיפת הראש.
5.
וראה בעמוד ב:
אמר רב יוסף, תא שמע: כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו, ושימשו מטותיהן.
אמר ליה אביי: ודלמא מנודה לשמים שאני, דקיל? -
קיל? והא אמרת חמיר! -
ספוקי מספקא ליה,
זיל הכא - קמדחי ליה,
וזיל הכא - קמדחי ליה.
וכן פעם נוספת באותו עמוד.
משמע מכך שמנודה לשמים [בני ישראל כשהיו במדבר היו נזופים לשמים] יש בו צד לקולא [שהאדם פחות מתבייש ממי שמנודה לבני אדם] ויש בו צד לחומרא [עצם הנידוי מצד הקב"ה].
משמע שמסקנת הגמרא היא שאי אפשר כלל ללמוד מנידוי לשמים למקרים אחרים.
5.1
ואולי שתי המשמעויות של הביטוי "דלמא" [לעיל] בסוגייתנו [ואין משמעות זו זהה לכל מקום אחר בש"ס שמוזכר בו הביטוי "דלמא"] תלויות בדברי הגמרא כאן - בסעיף 5 - שלמנודה לשמים יש צד לקולא וצד לחומרא.
