מילתא דלרביה לא סבירא ליה
מועד קטן כה ע"א
"כי נח נפשיה דרב חסדא סבור לאותובי ספר תורה אפורייה, אמר להו רבי יצחק: מילתא דלרביה לא סבירא ליה, אנן ניקום נעביד ליה?!".
הניחא בדברי רב חסדא עצמו לעיל: "מילתא דבחייה לא סבירא ליה, השתא ליקום ליעבד ליה?!" – ודאי שאין רצונו של אדם שינהגו בו היפך מדעתו. אבל דברי רב יצחק קשו, מה בכך דלרביה לא סבירא ליה? גברא אגברא קא רמית?! הרי מצינו במקומות רבים שגם בחייו לא חשש רב חסדא לחלוק בהלכה על רב הונא רבו!
אלא דמילתא דלרביה דרב חסדא לא סבירא ליה, גם לרב חסדא תלמידיה לא סבירא ליה שינהגו בו, שכך אמרו במסכת עירובין דף סב ע"ב: "אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא, ולא אורי", וכל מחלוקותיו עם רב הונא היו להלכה ולא למעשה.
ואפשר שדוקא רב חסדא הקפיד לנהוג כך, כדי לתקן את פגיעתו בכבוד רבו, וכיון שראה שרבו מקפיד עליו לבל יתגאה עליו. במסכת בבא מציעא דף לג ע"א: "קבעי מיניה רב חסדא מרב הונא: תלמיד וצריך לו רבו מאי? - אמר ליה: חסדא חסדא, לא צריכנא לך, את צריכת לי עד ארבעין שנין. איקפדי אהדדי ולא עיילי לגבי הדדי. יתיב רב חיסדא ארבעין תעניתא משום דחלש דעתיה דרב הונא, יתיב רב הונא ארבעין תעניתא משום דחשדיה לרב חסדא".
ואף שרק "כל שני דרב הונא, ולא אורי", ומשמע שאחר מותו הורה, כיון שבא עתה למתיבתא דרקיע להקביל פני רבו, ודאי דלא ניחא ליה להורות מעשה בפני רבו נגד דעתו.
