הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי
הרב אברהם בלס, מכון הירושלמי
מועד קטן כז ע"ב
מובא בתלמוד הבבלי (מועד קטן כז, ב):
"אמר רבי לוי: אבל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי <יריכותיו> [כתיפיו] משלשה עד שבעה כאילו מונחת לו כנגדו בקרן זוית מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק".
לעומת זאת בירושלמי (מועד קטן ג, ז):
"..כל אותה השנה הדין מתוח כנגד המשפחה, דאמר רבי יוחנן: כל שבעה החרב שלופה, עד שלשים היא רופפת, לאחר שנים עשר חדש היא חוזרת לתערה. למה הדבר דומה לכיפה של אבנים כיון שנתרערעה אחת מהן נתרערעו כולן. ואמר רבי לעזר: אם נולד בן זכר באותה המשפחה נתרפאת כל אותה המשפחה".
אם אנו משוווים את שני המקורות אנו רואים שהתלמוד הבבלי מתרכז באבל (באדם) היחיד, בעוד שהתלמוד הירושלמי עוסק במשפחה האבלה. וגם מעצים את הקשר המשפחתי ומשווה אותו לכיפה של אבנים – כל אחד אגוד בשני.
נקודה נוספת היא נקודת האופטימיות. ישנה אפשרות לצאת מן המצב המתוח. אם ישנו המשך למשפחה, הרי שיש כאן רפואה. המשך הבניין והצמיחה מנצח בסופו של דבר את החיסרון והאבדון.
