סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 896
 

"העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה"

יבמות יט ע"ב

היבמה נקנית מהתורה אך ורק בביאה, אבל חכמים התקינו שתהא היבמה נקנית קודם לביאה בקנין כסף או בשטר, וקנין זה מדרבנן כדי לפוסלה על שאר האחים. האם ניתן לעשות קנין כסף או שטר ביבמה שלא מדעתה, רבי אומר שכן, וחכמים אומרים שלא קנה. מסבירה הגמ', רבי לומד מביאה ביבמה, מה ביאה ביבמה בעל כורחה, אף קידושין ביבמה בעל כורחה, ורבנן לומדים מקודשין דעלמא, מה קדושין דעלמא מדעתה, אף קידושין דיבמה מדעתה, ומנין לגמ' שאין אפשרות לקדש אשה בעל כורחה, רש"י בד"ה "קדושין דעלמא" כותב "והלכה והיתה לאיש אחר – מדעתה משמע". בפרשת גירושין כתוב "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר". סבור רש"י שממה שנא' והלכה והיתה אנו למדים שאין מקדשים אשה אלא מדעתה, מעניין שבמס' קידושין בדף נ"ד. על מה שנא' שם שאין מקדשים אשה אלא מדעתה כותב רש"י בד"ה "קידושין דמדעתה" דבענין דעת המקנה, ז"א שהדבר פשוט לנו מסברה.

שואל האדמו"ר מגור בעל "האמרי אמת" בספר "אמרי אמת" (ליקוטים) מדוע כתב רש"י אצלנו ביבמות שהדבר נלמד ממשמעות דעלמא, ושם בקדושין שהדבר נלמד מסברה, והרי לכאורה דבר זה נלמד מפסוק מפורש בתורה. בפר' פנחס מתבאר, שבנות צלפחד באו אל משה רבנו בטענה, "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו". ובהמשך הקב"ה ענה למשה רבנו "כן בנות צלפחד דוברות נתון תתן להן אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן והעברת את נחלת אביהן להן". בפר' מסעי במדבר ל"ו,א' נאמר "ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה ממשפחות בני יוסף וידברו לפני משה ולפני הנשיאים ראשי אבות לבני ישראל ויאמרו את אדוני צווה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני ישראל. ואדוני צווה בה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנותיו והיו לאחד משבטי בנ"י לנשים ונגרעה נחלתו מנחלת אבותינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומגורל נחלתנו יגרע". טענתם היתה פשוטה, אותן בנות צלפחד אם הן תינשאנה לבני שבטים אחרים תעבור הנחלה משבטן לשבט אחר, שהרי הבעל יורש את אשתו. בהמשך נאמר "זה הדבר אשר ציוה ה' לבנות צלפחד לאמור לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים". הרי שגם מדברי הפסוק וגם מהעניין מוכח שאין מקדשים אשה אלא מדעתה. מדברי הפסוק "לטוב בעיניהם תהינה לנשים", מכאן שאין אשה מתקדשת אלא מדעתה, אלא למי שמוצא חן בעיניה, וביותר אילו היה דין שניתן לקדש אשה בעל כורחה לא היה ציוויו של משה צריך להיות מופנה אל בנות צלפחד אלא אל כלל ישראל, וכך היה על משה רבנו לומר: כל כלל ישראל מנוע מלשאת את בנות צלפחד לנשים, ורק שבט מנשה יכול לשאת את בנות צלפחד לנשים. אם הציווי מופנה אל בנות צלפחד משמע שרק בידן נתונה ההחלטה אם להנשא או לא, הרי שיש לנו מקרא מפורש בתורה שאין אשה נישאת אלא מדעתה, מדוע היה על רש"י ביבמות להזדקק למשמעות של הפסוק "והלכה והיתה לאיש אחר".

יש אולי מקום ליישב את קושייתו של "האמרי אמת" ע"פ דברי הרמב"ן בהקדמה לספר דברים: אומר הרמב"ן שישנם הרבה מצוות שנכתבו בספר דברים ולא נכתבו קודם, למרות שספר דברים הוא חזרה על המצוות שנאמרו למשה בסיני, כגון היבום, ודין המוציא שם רע, והגירושין באשה, ועדים זוממים ועוד. ואומר שם הרמב"ן טעם, "ואולי שלא נהגו באותן המצוות רק בארץ ישראל, אע"פ שהם חובת הגוף, ז"א שהרמב"ן מחדש שהמצוות שלא נאמרו עד ספר דברים, יתכן שלא נהגו כלל בדור המדבר, ולכן למרות שמשה רבנו הצטווה עליהם בהר סיני, אמר אותם רק קודם כניסתם לארץ, ואע"פ שאותם מצוות הם חובת הגוף ואנו יודעים שמצוות שהם חובת הגוף נוהגות בין בארץ ובין בחו"ל, מ"מ תחילת מצוותם היתה דווקא כאשר נכנסו לארץ. נמצא מדברי הרמב"ן שבדור המדבר עדיין לא נהגו דיני גירושין וקדושין כדיני התורה, שהרי דיני הגירושין והקדושין נכתבו רק בספר דברים, כיצד א"כ נהגו בנוגע לקידושין וגירושין בדור המדבר, כפי הנראה נהגו כדינם של בני נח. מה דינם של בני נח לגבי קידושין וגירושין, ביחס לקדושין כותב הרמב"ם בהל' אישות פ"א, קודם מתן תורה היה אדם פוגש אשה בשוק אם רצה הוא והיא להנשא, מכניסה לתוך ביתו וכו' ותהיה לו לאשה. משמע, מלשון הרמב"ם, שגם בבני נח חייבים את רצון האשה כדי לשאת אותה, שהרי נאמר ברמב"ם "אם רצה הוא או היא, והעירו האחרונים שאם המקור לכך שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה ממה שנא' ,"והלכה והיתה" – מדעתה משמע, מנין שגם בבני נח נוהג דין זה, וכיצד מתגרשים בני נח, הרמב"ם בהל' מלכים פ"ט הל' ח' כותב כך: ואימתי תהיה אצל בן נח אשת חברו כגרושה, מכשיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשים. הרי שאצל בן נח לא קיים בכלל מושג של גירושין ע"י הבעל, וגם כאשר האשה לא רוצה לחיות עם הבעל היא עוזבת אותו ונחשבת כגרושה לכל דבר. מעתה מובן מדוע כתב הרמב"ם לגבי בני נח שצריכים גם את רצון האשה משום שאם האשה לא תרצה, הקידושין לא יהיו קיימים, שהרי מסמכותה לעזוב אותו כשם שמסמכותו לעזוב אותה. כל הנדון אם ניתן לקדש אשה בעל כורחה אינו אלא בעקבות הדין שאין אשה מתגרשת מרצונה אלא מרצון הבעל, אז יש מקום לדון האם קדושין בעל כרחם תופסים. במקרה כזה שהאשה יכולה לעזוב את הבעל באותה מידה שהבעל יכול לעזוב אותה, לא שייך לדון בכלל על קדושין בעל כרחם, הרי גם היא אם אינה רוצה לחיות איתו היא פשוט תעזוב אותו, ולכן מובן מדוע לא הביא רש"י ראיה מבנות צלפחד. בנות צלפחד הציווי נאמר אליהם כאשר ישראל היו במדבר, ובדור המדבר לפי הרמב"ן עדיין לא נהגו הגירושין כדיני ישראל אלא כדיני בן נח, ובזה מובן שפיר מדוע אמר משה רבנו לטוב בעיניהם תהינה לנשים, שהרי אם לא יהיה הדבר באופן של "לטוב בעיניהם" לא יתקיים הדבר, ולכן היה צריך משה רבנו להתייחס דווקא לבנות צלפחד ולומר להם לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת בית אביהן תהיינה לנשים.

כל הדיון אם ניתן לקדש אשה בע"כ שייך רק כאשר הגירושין תלויים אך ורק בבעל, ומעשה הקידושין יוצר אישות שאינה תלויה ברצונה של האשה, בזה יש מקום להסתפק אם קדושין בע"כ תקיפה או לא. אם נאמר שקדושין בע"כ תקיפין והיא תאלץ לקבל גט מבעלה, הרי שגם אם היא תעזוב את בעלה היא תשאר בכל מקום שהוא אשת איש, לכן נאלץ רש"י להביא דווקא משמעות מספר דברים ממה שנא' "והלכה והיתה" לאיש אחר שנא' בפר' הגירושין, שם אחרי שכבר התחדש דין הגירושין התלויים בבעל בלבד, רק מכאן יכול רש"י ללמוד שאין מקדשים את האשה אלא מדעתה.

(האדמו"ר מטאלנא שליט"א)