סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

הלכה כריש לקיש - מתי?

יבמות לו ע"א-ע"ב


תניא כוותיה דריש לקיש: החולץ למעוברת והפילה - צריכה חליצה מן האחין.
אמר רבא: הלכתא כוותיה דר"ל בהני תלת.
חדא, הא דאמרן.
אידך, דתנן: ...

 


 

אני מצטט דברים שכתבתי על מסכת עבודה זרה דף ו בקשר לסוגייתנו: [הוספתי מיספור לקטעים]:

1.
בגמרא - מסכת עבודה זרה דף ו:

איבעיא להו: נשא ונתן, מאי?

ר' יוחנן אמר: נשא ונתן - אסור,
ריש לקיש אמר: נשא ונתן - מותר.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: אידיהן של עובדי כוכבים נשא ונתן - אסורין; מאי לאו לפני אידיהן!
לא, אידיהן דוקא.

איכא דאמרי,

איתיביה ר"ש בן לקיש לרבי יוחנן: אידיהן של עובדי כוכבים נשא ונתן - אסור; אידיהן אין, לפני אידיהן לא! תנא, אידי ואידי אידיהן קרי ליה.

תניא כוותיה דריש לקיש: כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם - לא אסרו אלא בדבר המתקיים, אבל בדבר שאינו מתקיים לא, ואפילו בדבר המתקיים נשא ונתן - מותר.

2.
הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש. אם אדם עבר על דין המשנה וכן ניהל משא ומתן עם גוי בימים שחכמים אסרו משא ומתן כזה, מה הדין בדיעבד. האם מותר להנות מהקניה/מכירה?

2.1
רבי יוחנן מקשה על ריש לקיש מברייתא, וריש לקיש מיישב.

2.2
הגמרא מביאה "איכא דאמרי" – נוסחה אחרת של הויכוח ביניהם. ובגירסא זו ריש לקיש הוא זה שמקשה על רבי יוחנן, ורבי יוחנן מתרץ.

2.3
הגמרא מביאה ברייתא "לטובת" ריש לקיש.

3.
בכל אופן, תוכן הדברים שווה בין שתי הנוסחאות. נשאלת השאלה מה הצורך בשתיהן?

3.1
ונראה לומר: [חידוש] עורך הגמרא מביע את דעתו על ידי עריכת הסוגיה. בזה שהגמרא מביאה את הנוסחה השניה שריש לקיש הוא זה שמקשה על רבי יוחנן, סימן, שהגמרא סוברת כריש לקיש להלכה, ובודאי שהדברים הם כך, שהרי הגמרא מביאה סיוע "תניא כוותיה" כדברי ריש לקיש. והכלל הוא, שבדרך כלל, "תניא כוותיה..." [כשמובא לדעה אחת במחלוקת] מלמד שכך ההלכה.

3.2
וחידוש הגמרא הוא שלמרות שהכלל הוא שבמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש - הלכה כרבי יוחנן. כאן בסוגייתנו, הגמרא [ה"סתמא דגמרא"="עורך הסוגיה"] מכריעה כריש לקיש.

4.
לצורך השלמת העניין נביא את דברי תוס' בסוגייתנו:

בתוך דברי תוס' רשומים הערות הסבר:

תוספות מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב:

תניא כוותיה דרשב"ל –

5.

נראה לר"י דהלכה כרבי יוחנן
אע"ג דתניא כוותיה דרשב"ל

תוס' מסביר, שאמנם כעיקרון, ההלכה היא כדעה שנאמר עליה "תניא כוותיה" – יש ברייתא שמצדדת באותה דעה.
בכל אופן בסוגייתנו ר"י [מבעלי התוס'] פוסק כרבי יוחנן.

6.
הוא מביא ראיה מסוגייתנו - מסכת יבמות דף לו:

ומייתי ראיה מההיא דהחולץ (יבמות דף לו.) דקא חשיב הני דהלכה כרשב"ל לגבי ר' יוחנן ולא חשיב הא

ההוכחה לפסיקת ר"י היא, שבמסכת יבמות הגמרא מסכמת שבכל הש"ס הלכה כרבי יוחנן כנגד ריש לקיש מלבד רשימת הלכות שהלכה כריש לקיש. ובאותה סוגיה לא מופיעה המחלוקת בסוגייתנו - במסכת עבודה זרה. משמע מכך, לכאורה, שהלכה צריכה להיות כרבי יוחנן. [כתוצאה מהכלל הכללי שכאשר הגמרא עצמה מכריעה במפורש כמי ההלכה, הרי שהכרעה זו גוברת על כל כלל הכרעתי אחר, כגון שהלכה כרבי יוחנן נגד ריש לקיש]

7.
המשך דברי תוס' שם:

ואין לומר דהא דלא חשיב הא דהכא היינו משום דתניא כוותיה ולא איצטריך למחשבה

תוס' מנסה להעלות אפשרות שהכלל שנקבע במסכת יבמות הוא רק לגבי המחלוקות בין רבי יוחנן לריש לקיש שאין בהם הכרעה נקודתית, כמו בסוגייתנו, שיש הכרעה בגלל הברייתא המסייעת "תניא כוותיה..."
וממילא ההכרעה בסוגייתנו צריכה להיות כריש לקיש [יש כאן כלל "סמוי", שהכלל הכללי במסכת יבמות לא גובר על הכרעות נקודתיות, כמו "תניא כוותיה". זהו דיון חשוב ב"כללי ההכרעה"]

7.1

דהא חשיב התם חליצת מעוברת אע"ג דתניא התם נמי כוותיה

אומר תוס': שם, במסכת יבמות הגמרא מונה הלכה כריש לקיש למרות שיש "תניא כוותיה" כמותו. [משמע עד כאן שעל פי תוס' הכלל הכללי במסכת יבמות גובר על הכרעות נקודתיות מסוג של "תניא כוותיה".]

7.2
כלומר, בסוגייתנו - מסכת יבמות דף לו - הגמרא מביאה "תניא כוותיה דריש לקיש", ובכל אופן היא לא מסתפקת בכך אלא קובעת שהלכה כריש לקיש היא "חריגה", כאחת משלושת ההלכות בש"ס שהלכה [חריגה] כריש לקיש נגד רבי יוחנן.
משמע, שרשימת שלושת ההלכות שבהן הלכה כריש לקיש היא רשימה סגורה וסופית.

8.

ועוד דלקמן (עבודה זרה דף ז:) מסיק נשא ונתן איכא בינייהו וקא מפרש דחכמים דמתני' אית להו נשא ונתן אסור כר' יוחנן ומתניתין עדיפא מברייתא.

תוס' מביא הוכחה נוספת שההכרעה היא כרבי יוחנן בסוגייתנו - מסכת עבודה זרה דף ו - מהעובדה שבדף הבא, הגמרא אומרת, שחכמים במשנה סוברים כרבי יוחנן בסוגייתנו, ולכן הלכה כרבי יוחנן.
ותוס' מחדש חידוש גדול: ההוכחה ממשנה כדעת רבי יוחנן חזקה יותר מההוכחה מברייתא – כדעת ריש לקיש, בסוגייתנו.

9.
סיכום מדברי תוס': כאשר יש הוכחה ממשנה לשיטת חכם מסויים [ייתכן שלאו דווקא לגבי מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש, אלא לגבי כל מחלוקת - אולי גם לגבי מחלוקות בין אביי ורבא, למשל], אזי הכרעה זו גוברת גם לגבי כלל כללי כמו זה שקבעה הגמרא במסכת יבמות לגבי רבי יוחנן וריש לקיש.

10.
בניגוד לשיטת תוס', הרי"ף והרמב"ם פסקו כריש לקיש. כנראה שהם סוברים שהכרעה מברייתא שווה בחשיבותה להכרעה ממשנה.
אבל אין בדבריהם תשובה מדוע ההלכה כריש לקיש בסוגייתנו לא מנוייה ברשימת החריגים בגמרא במסכת יבמות דף לו.

10.1
ראה עוד בהרחבה ב"מתיבתא" – "ילקוט באורים", עמודים טו-טז. השיטות בראשונים שמובאים שם יש בהם כדי להכריע ב"כללי ההכרעה".

11.
רק נציין להסבר מעניין וחשוב של הגר"א: הברייתא בסוגייתנו הובאה על ידי רב אשי ורבינא ["עורך הגמרא"], ואילו רבא, שקבע את הכלל במסכת יבמות לא הכיר את הברייתא הזאת ולכן לפי רבא באמת ההלכה צריכה להיות כרבי יוחנן, אולם לפי רב אשי – כריש לקיש.

11.1
חשוב ללמוד מהגר"א הזה שהביטויים "תניא כוותיה" [וכנראה גם ביטויים אחרים הדומים לו] נכתבו במפורש על ידי עורכי הגמרא – רב אשי ורבינא. אבל יש לומר יותר מזה, הם לא רק כתבו את המונח עצמו "תניא כוותיה", אלא שהם גם "מצאו" את הברייתא.

11.2
ויותר מזה ניתן ללמוד מהגר"א, שכל כלל שנקבע בגמרא על ידי אמורא מסויים הרי שאין הכרח לומר שכלל זה תקף גם לכל הדורות אחריו.

11.3
כל הנ"ל חשוב מאד לגבי כל הנושא של "עריכת הגמרא".

12.
לגבי המחלוקות בין רבי יוחנן וריש לקיש מאריך לדון בהם ה"יד מלאכי", תוך כדי דיון בסוגייתנו:


יד מלאכי כללי התלמוד כלל תקסח:

רבי יוחנן ור"ל, דאמרינן (בפרק החולץ יבמות ל"ו א') דהלכתא כרבי יוחנן בר מתלת, אע"ג דבאיזה דין אחר בר מהני תלת תניא כוותיה דר"ל מ"מ הלכה כרבי יוחנן לגביה דר"ל,
כן כתבו התוספות בפ"ק דע"ז דף ו' ב' ד"ה תניא כוותיה דר"ל

ראה לעיל סעיפים -5-6

12.1
מביא ראיה נוספת:

וכן נראה מדברי המרדכי ס"פ השולח שכתב וז"ל ובכי האי גוונא איכא בפרק הזהב דאמר רבא גבי משיכה מפורשת מן התורה קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל ואע"ג דרבא פסיק כר' יוחנן בר מתלת ע"כ הרי דלרבא מאריה דהאי כללא בהנהו תלת הלכה כר"ל לא זולת אף דתניא כוותיה

12.2
ראשונים נוספים כתוס':

והרא"ש ז"ל שם בע"ז ובספר החולץ כתב דהכי מסתבר וכ"כ עוד שם הר"ן בשם ספר התרומות והטעם לזה דרשתיהו פגשתיהו בהר"ן פרק כל שעה דף רל"ח ב' שכתב דהא בהנהו דמני דהלכה כר"ל תניא כוותיה דר"ל ואפ"ה מני להו אלמא דבכולהו אחרנייתא נקטינן כר' יוחנן אף בדאיתותב

ומצאתי עוד בשיטת ב"ק לתלמידי רבנו פרץ כתיבת יד דפ"ד וה' כתב דמדפסק רבא בפרק החולץ כרשב"ל בתלת הא בכולהו הלכה כרבי יוחנן וכן כתב בשמם ר' בצלאל בש"מ על ב"ק פ"ד

12.3
כבסעיף 10 לעיל:
אני לא מפרט:

אך אמנם הר"ן ז"ל בההיא דע"ז כתב דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל הך כללא דר"י בעל התוספות מדפסקו בהא כר"ל מטעמא דתניא כוותיה וכוותייהו פסק מוהריק"א בשלחנו הטהור בי"ד סי' קמ"ח והב"ח שם

וכ"כ על זה בספר מקראי קדש קט"ז ע"ש ובכ"מ פ"ה מהלכות יסודי התורה דין ה' וזו היא דעת ההלכות משמיה דכהן צדק שהזכיר הרי"ף בפרק כל שעה גבי הרתיח ולבסוף הדביק וכמ"ש הר"ן שם ע"ש בדף רל"ח ב' וכן מצאתי עוד להלחם משנה בפ"ב מהלכות חגיגה ובריש פי"ט מהלכות סנהדרין שכתב דהרמב"ם ז"ל פסק כר"ל לגבי ר' יוחנן משום דתניא כוותיה דר"ל יע"ש והסכים הפר"ח במים חיים שלו שם לדבריו.

אבל מדי דברי בהאי כללא לא אוכל להתעלם ממאי דאשכחנא להרי"ף ז"ל בפרק כל שעה גבי הרתיח ולבסוף הדביק שפסק כר' יוחנן נגד ר"ל אף דסוגיא דגמרא כר"ל אתיא מטעמא דמדמני הנהו תלת בפרק החולץ משמע דבכולהו אחרנייתא נקטינן כר' יוחנן וכמ"ש שם הר"ן והרמב"ן במלחמותיו וכ"כ הרשב"ץ בח"ג דף י"א ג' ונמצא א"כ דפסקי הרי"ף והר"ן דע"ז ודפסחים סתרי אהדדי ולעת כזאת לא ראיתי מי שנתעורר בזה ולי המך צ"ע

ואשוב אתפלא על הלחם משנה שכתב בפ"ט דע"ז דאע"ג דתניא כוותיה דר"ל דאפילו באידיהן אם נשא ונתן מותר מ"מ הרמב"ם פסק כר' יוחנן דנשא ונתן אסור ביום אידם משום ההיא דהחולץ דקחשיב תלת דהלכתא כר"ל ולא חשיב האי וכמ"ש שם התוספות ע"כ

ובאמת שהדברים תמוהים דמלבד שכל זה סותר למ"ש הוא עצמו לדעת הרמב"ם בפ"ב דחגיגה ובפי"ט דסנהדרין אף גם זאת אין מקום לדבריו כלל דהא אף לר"ל אם נשא ונתן ביום אידם אסור דע"כ לא נחלקו אלא אם נשא ונתן בג' ימים שלפני אידם כמבואר היטב שם בגמ' דקא איתיביה רבי יוחנן לר"ל לפני אידיהן של עכו"ם נשא ונתן אסורים מאי לאו לפני אידיהן ופריק ר"ל לא אידיהן דווקא הא קמן בבירור דר"ל מודה דביום אידם עצמו נשא ונתן אסור דבהא לא פליגי וכ"כ שם הרי"ף והרא"ש דלכ"ע ביום אידם נשא ונתן אסור וכן הוא בהדיא שם בכ"מ וברור הוא כשמש מתוך דברי הש"ס שהבאתי והשתא נמצינו למדין שפיר דמה שפסק הרמב"ם ז"ל דאם עבר ונשא בג' הימים מותר בהנאה הוא כר"ל ומה שפסק דהנושא ונותן ביום חגם אסור בהנאה היא ככ"ע דהא בהא אפילו ר"ל מודה כאמור

ומאחר שכן אמור מעתה שדברי הלח"מ הנזכר לא שרירין ולא קיימין וכבר הושג מהפר"ח בלשונותיו על הרמב"ם וכתב בקיצור לשונו שדברי הלח"מ הם טעות ולא הזכיר טעמא מאי

ולדידי טעמא הוי כדכתיבנא וקושטא קאי דאחרי מופלג שכתבתי כן הגיעו לידי שו"ת מהר"ם די בוטון בנו וראיתי בדף ק"מ א' שנשאל על זה והשיב דט"ס וחסרון לשון יש בדבריו ואולי נשמטה שיטה אחת בהעתיק או בדפוס ע"ש.

13.
המשך ה"יד מלאכי":

שוב זכיתי לשיטת יבמות מהריטב"א כ"י וראיתי שכתב בפרק החולץ וז"ל הלכתא כוותיה דר"ל בהני תלת וכבר פירשתי במסכת מכות דאיכא אחריני דהלכתא כר"ל משום דסוגיא כוותיה או דתניא כוותיה ולא נאמרו הכללות אלא על הרוב ומן הסתם ולפיכך אמרו שאין למדין מהם אפילו במקום שנאמר בהם חוץ

הריטב"א קובע כלל חשוב ובעייתי: כל "כללי ההכרעה" הם רק "על דרך הרוב" - בדרך כלל, ולא תמיד ובכל מקרה.

וכ"ת ולמה הוצרך לפסוק הלכה כר"ל בהא דשמעתין כיון דתניא כוותיה י"ל דלא נקטה אלא משום אידך תרתי פירשתי במקומם בס"ד בבבא בתרא עכ"ד וכ"כ עוד בחידושי ע"ז שלו דף כ' א'

14.
כלל נוסף של הריטב"א:

ולמדתי קרוב לדברים אלו מתוך דברי הר"ב משנה למלך פח"י מהלכות מעשה הקרבנות דהיכא דאמוראי אחריני קיימי כוותיה דר"ל [הלכה כבתראי] או היכא דסוגיא אחריתי אתיא מרווחת טפי כר"ל [סוגיה כוותיה במובן שנוחה יותר לפי שיטתו] פסקינן כוותיה ולא משגחינן במאי דלא חשיב לה תלמודא דהחולץ בהנהו תלת

כאן הוא מוסיף כלל: כאשר יש הוכחה מאמוראים אחרים שסוברים כריש לקיש, הרי שיכולה הלכה להיות כמותו גם אם אותו מקרה לא נכלל ברשימה של רבא במסכת יבמות שרק ברשימה זו הלכה כריש לקיש.

15.

דיש לנו כיוצא בזה דהלכתא כר"ל אף דלא מנו אותם בפרק החולץ עכת"ד וע"ש הן אמת דכפי הנראה לפק"ד בזה חלוק המשנה למלך מהריטב"א דלדידיה היכי דאמוראי אחריני קיימי כר"ל פסקינן נמי כוותיה
ואילו הריטב"א לא קאמר דפסקינן כר"ל אלא היכא דסוגיא כוותיה או דתניא כוותיה אבל אי אמוראי אחריני קיימי כר"ל נראה דלדידיה משום הא לא פסקינן כר"ל מדלא הזכירו,

15.1
מחלוקת בין ה"משנה למלך" ל"ריטב"א": לפי המשנה למלך", אם יש אמוראים שסוברים כריש לקיש הרי שהלכה יכולה להיות כמותו [גם במקרה שאותו דין לא נכלל ברשימה של רבא],

15.2
ואילו לפי הריטב"א רק אם יש "תניא כותיה" [או שמוכח ד"סוגיה כוותיה"] לריש לקיש אז ניתן לפסוק כמותו.
ויש לבדוק מה כוונתו "דסוגיה כוותיה"? הרי אם יש אמוראים שסוברים כמותו לא נחשב "דסוגיה כמותו"? אולי כוונתו של "סוגיה כוותיה" מוגדר כאשר הגמרא "מרחיבה" את הדיון בשיטת אותו אמורא [="שקיל וטרי אליביה"].

כן כתבתי מדעת עצמי ושוב האיר ה' את עיני ומצאתי להריטב"א גופיה שכתב כן בבירור שם בפרק החולץ על מאי דאיתא שם דף מ' ב' בגמ' הבא על צרת חלוצה וכו' וז"ל ולענין פסק אע"ג דשמואל כר"ל הלכה כר' יוחנן דהא דאמרינן ר"ל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כללא דווקא הוא אע"ג דאיכא אמוראי דקיימי כוותיה וכן כללא דאביי כדמוכח בכמה דוכתי וכפירוש רב אלפס ז"ל ולא כדברי הראב"ד ז"ל שפוסק כר"ל משום דשמואל קאי כוותיה ע"כ

משמע מהריטב"א עצמו כמו דברי ה"יד מלאכי" לעיל. והוא אומר שאותו כלל חל על "כללא דאביי". כוונתו לכלל הידוע שבמחלוקת "אביי" ו"רבא" הלכה כרבא חוץ משלושה מקרים שבהם הלכה כאביי.

ושמח לבי גם אני שכוונתי אל האמת וכ"כ הרמב"ן בחידושי יבמות שם ומן התימה על מוהר"ש אלגאזי שבספרו יבין שמועה כלל רנ"א לא הזכיר אלא התוספות דע"ז בלחוד ולא שת לבו לכל הני אשלי רברבי דאייתינא ומצאתי למוהר"י קורקוס בפ"ה מהלכות מעשר שני הלכה ה' שכתב דכשיש מחלוקת אמוראים אחרים בההיא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל אף דאסיקו לדר' יוחנן בקשיא לא רצו לתלות אותה בר"ל לחוד ע"ש ובספר הזכות דף כ' א' ועוד ראיתי לר' ישעיה הזקן בספר המכריע כ"י סי' ט"ו שכתב וז"ל ר' יוחנן ור"ל הלכה כר' יוחנן ה"מ כי ליכא אחרינא בהדייהו אבל היכא דאיכא אחרינא בהדייהו לא ובפרט אי רב אשי דהוא בתרא קם ליה כר"ל:

כאשר רב אשי סובר כמו ריש לקיש – אזי הלכה כמותו. [מתאים לדברי הגר"א שהבאנו בסוגיה.]

16.
ראה גם סיכום הכללים של רבי יוחנן וריש לקיש - מסכת יבמות דף לו - ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קצב:

16.1
שו"ת "חוות יאיר", סימן צד: הלכה תמיד כרבי יוחנן נגד ריש לקיש מלבד 3 ההלכות שמוזכרות בסוגייתנו מפני שרבי יוחנן היה רבו של ריש לקיש.

16.2
יש אומרים שכלל זה תקף רק במחלוקת בבבלי ולא כשהם חולקים בירושלמי.

16.3
הריטב"א: הרי הלכה כמי שיש "תניא כוותיה" לטובתו, ומדוע בסוגייתנו צריך פסיקה מיוחדת כריש לקיש. אלא באמת המקרה בסוגייתנו הוא רק "אגב" שתי ההלכות האחרות.

16.4
תוס' בסוגייתנו, וכן בתוס' הרא"ש, גם כאשר מובא "תניא כוותיה" כריש לקיש בכל זאת נשמר הכלל שהלכה כרבי יוחנן [מלבד בסוגייתנו]. יתכן, שהמחלוקת היא מה המעמד של הביטוי "תניא כוותיה", או על ידי מי הוא נאמר.

16.5
בית הבחירה למאירי מסכת יבמות דף לו עמוד א:

כלל ידוע בכל התלמוד ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מתלת ואחת מהן זו שביארנו בחולץ למעוברת שצריכה חליצה
והשניה היא שאמרו בפרק יש נוחלין קכ"ו ב' המחלק נכסיו...
והשלישית היא שאמרו גם כן בפרק יש נוחלין קל"ו א' הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו...

16.6

ומכל מקום יש אחרת בראשון של ע"ז דף ו' ב' בנשא ונתן לפני אידיהן שלדעת ר' יוחנן אסור ולריש לקיש מותר והלכה כריש לקיש מדתניא כותיה ואם תאמר משום דהואיל דתניא כותיה לא איצטריך למיתנייה והרי חולץ למעוברת דתניא כותיה ותני לה
אלא דבאיסורא לא קא מיירי
וחולץ למעוברת מכל מקום בחליצה ליכא איסורא

הכלל בסוגייתנו מדבר רק על הלכות שאינן מתחום "איסורים". שתי הלכות הן בהלכות ירושה והדין הראשון הוא בסוגייתנו הלכות חליצת מעוברת - שאינו מוגדר כ"איסורים" - וזה חידוש גדול שלו ["איסורים"].

16.7

וכן יש אחרות הרבה בתלמוד שהלכה בהם כריש לקיש במקום ר' יוחנן אלא שהם תלויים במחלוקת אחרים ואין הכללים נאמרים אלא במה שהוא מחלוקת של עצמם אבל מה שתלוי במחלוקת אחרים אינו מן הכלל כמו שרמזנו בכמה מקומות מזה החבור:

הכלל תקף רק במחלוקת עצמית ["אליבא דנפשייהו"] של רבי יוחנן וריש לקיש ולא כשנחלקו אליבא דחכמים אחרים.

כמו התוס' להלן בסעיף 17.

17.

תוספות מסכת יבמות דף לו עמוד א:

הלכתא כר"ל בהני תלת - הא דפליגי בפרק ב' דחולין דף כט: ושם) גבי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לא חשיב הכא אף על גב דסבירא ליה כוותיה בפ' ב' דזבחים דף ל. ושם) היינו משום דר"ל משמיה דלוי סבא אמרה

תוס' כאן מדגיש שיש מקומות נוספים שבהם הלכה כריש לקיש, אבל לא בגלל שהלכה כמותו אלא בגלל שאמר את ההלכה בשם חכם אחר - לוי סבא.

מכאן דברי תוס' דומים לדבריו במסכת עבודה זרה דף ו - לעיל:

ותימה דלא חשיב הא דפ"ק דמסכת ע"ז (דף ו: ושם) דתניא כותיה דר"ל דנשא ונתן מותר כיון דחשיב הכא מידי דתניא כוותיה

ואור"י דמ"מ התם הלכתא כר' יוחנן דהתם גבי הא דתנן וחכ"א לפניהם אסור לאחריהם מותר פריך חכמים היינו ת"ק ומשני נשא ונתן איכא בינייהו ובפרק קמא דסנהדרין (דף טו: ושם) גבי זאב וארי דתניא כוותיה דר"ל התם פליגי אליבא דר"א ולא סבירא להו כוותיה.

18.
הערה חשובה: ראה מה שכתבתנו בדף הקודם - מסכת יבמות דף לה - מדוע הלכה כאן כריש לקיש - כי דעתו של רבי יוחנן לא היתה ברורה!

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר