אם יבא אליהו ויאמר
יבמות לה ע"ב - לו ע"ב
"רבי יוחנן סבר: אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברא מפולי מפלה, מי לאו בת חליצה ויבום היא? השתא נמי תגלי מילתא למפרע.
הלכתא כוותיה דר"ל בהני תלת....
מכר הבן בחיי האב, ומת הבן בחיי האב - רבי יוחנן אמר: לא קנה לוקח, וריש לקיש אמר: קנה לוקח".
פירש רש"י: "ומת הבן בחיי האב רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח - אפילו לכשימות האב, דקנין פירות שהיה לו לאב בנכסים הללו כקנין הגוף דמי ואין מכירת הבן מכירה. ומתניתין דקתני אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב הא כשימות האב יש לו, התם דמית האב בחיי הבן ונתקיימה המתנה ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו אבל מת הבן לא בא זכות לידו".
מתוך דברי רש"י מתבאר שסברת מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש בדין קנין פירות דומה מאוד לסברת מחלוקתם בדין חליצת מעוברת. גם ריש לקיש מודה שאין משמעות לקנין הגוף אם אין לכך גם נפקא מינה של השתמשות באותו הגוף ואכילת פירות. בדין המשנה מבואר שקיים קנין הגוף כאשר הוא כולל את אכילת הפירות לאחר שימות האב. מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא רק כאשר מת הבן, והתברר אז למפרע שאותו קנין הגוף לא כלל שום אכילת פירות לבן בפועל. ובלשון רבי יוחנן: "אם יבא אליהו ויאמר" שימות הבן – הלא נתברר שאותו הבן לא זכה בשום דבר ממשי.
