הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"ותו לא מידי"; מתי הלכה כאביי
יבמות לט ע"א
אביי אמר: רישא - דנפלו לה כשהיא שומרת יבם, סיפא - דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, וקסבר אביי: ידו כידה. א"ל רבא: אי דנפלי לה כשהיא תחתיו דבעל - דכ"ע לא פליגי דידו עדיפא מידה, אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם, רישא - דלא עבד בה מאמר, סיפא - דעבד בה מאמר. וקסבר רבא: מאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה וספק נשואה, ודאי ארוסה - לדחות בצרה, וספק נשואה - לחלוק בנכסים. איתמר משמיה דר' אלעזר כוותיה דרבא, ואיתמר משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא כוותיה דאביי. ומי אמר רבי אלעזר הכי? והא אמר רבי אלעזר: מאמר לב"ש אינה קונה אלא לדחות בצרה בלבד! איפוך. ואי בעית אימא: לעולם לא תיפוך, אמר לך רבי אלעזר: כי אמרי אנא - דלא סגי לה בגט אלא דבעי נמי חליצה, לחלוק בנכסים דלא קני מי אמרי? אמר רב פפא: דיוקא דמתניתין כוותיה דאביי, ואע"ג דקשיא מתה; דקתני: נכסים הנכנסים ויוצאים עמה, מאי נכנסין ומאי יוצאין? לאו נכנסין לרשות הבעל, ויוצאים מרשות הבעל לרשות האב, ואע"ג דקשיא מתה, אדמפלגי בגופה ולאחר מיתה, לפלגו בחייה ולפירות! ותו לא מידי.
מבנה הסוגיה:
1.
אביי אמר: רישא - דנפלו לה כשהיא שומרת יבם, סיפא - דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל,
תלמוד בבלי מסכת יבמות דף לט עמוד א
וקסבר אביי: ידו כידה.
2.
א"ל רבא: אי דנפלי לה כשהיא תחתיו דבעל - דכ"ע לא פליגי דידו עדיפא מידה, אלא אידי ואידי דנפלו לה כשהיא שומרת יבם, רישא - דלא עבד בה מאמר, סיפא - דעבד בה מאמר.
וקסבר רבא: מאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה וספק נשואה,
ודאי ארוסה - לדחות בצרה, וספק נשואה - לחלוק בנכסים.
אביי ורבא נחלקו בהסבר בית הלל ובית שמאי במשנתנו. מהדיון בגמרא משמע שיש גם דיון נקודתי ומפורט בדעת בית שמאי אע"פ שהלכה כבית הלל!
2.1
מצינו הרבה פעמים במסכת יבמות שהגמרא דנה בהרחבה בשיטת בית שמאי למרות שהכלל הכללי הוא, שהלכה כבית הלל. יתכן שדברי בית שמאי מועילים להבין משניות מסויימות שהן "עתיקות" - כבית שמאי. ובעיקר יש לענות, שעל ידי שיטת בית שמאי "קל" להבין גם את שיטת בית הלל. הסבר אחרון זה קצת קשה, כי כך ניתן לומר על כל מחלוקת [ויוצא שאין משמעות לכלל "מדשקיל וטרי אליביה הלכתא כוותיה"]!
3.
איתמר משמיה דר' אלעזר כוותיה דרבא,
ואיתמר משמיה דרבי יוסי ברבי חנינא כוותיה דאביי.
רבי יוסי ברבי חנינא ורבי אלעזר בן פדת היו בזמן רבי יוחנן, וממילא הם קדמו לאביי ורבא.
3.1
הגמרא מציינת "איתמר משמיה..." [ביטוי זה מוזכר בש"ס פעמים בודדות בלבד. במקרים דומים הגמרא משתמשת בביטוי "איכא דאמרי..."] כלומר, בדור יותר מאוחר מאביי ורבא אמרו שכבר רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא הסבירו או כאביי או כרבא.
3.2
מדוע הגמרא לא הביאה מלכתחילה את דיעותיהם של רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא?
4.
ומי אמר רבי אלעזר הכי?
והא אמר רבי אלעזר: מאמר לב"ש אינה קונה אלא לדחות בצרה בלבד!
הגמרא מקשה מדברי רבי אלעזר בסוגייתנו בהסבר שיטת בית שמאי מדבריו שלו. בסוגייתנו אמרה הגמרא שרבי אלעזר מסביר את בית שמאי ובית הלל כהסברו של רבא.
אולי בגלל הקטע הנ"ל שהגמרא דנה בשיטת רבי אלעזר, לכן היא ציטטה אותו לעיל אחרי אביי ורבא - תשובה להערתנו לעיל בסעיף 3.2
5.
איפוך.
מיישבת הגמרא "איפוך". זאת אומרת שרבי אלעזר באמת אמר את מה שמובא על ידי רבי יוסי ברבי חנינא ולהיפך!
5.1
הסבר זה נראה "הגיוני" בסוגייתנו מפני שדברי האמוראים לעיל נאמרו בניסוח "איתמר משמיה", כלומר יתכן שדבריהם לא צוטטו במדוייק ואולי אף לא דייקו בשם אומרם. אולי גם בזה יש יישוב לדברינו לעיל בסעיף 3.2
אולם חשוב להדגיש שהביטוי "איפוך" מובא בש"ס גם כאשר דברי החכם מובאים כציטוט: "אמר רב..."
6.
ואי בעית אימא: לעולם לא תיפוך,
אמר לך רבי אלעזר: כי אמרי אנא - דלא סגי לה בגט אלא דבעי נמי חליצה, לחלוק בנכסים דלא קני מי אמרי?
הגמרא מיישבת גם ללא התירוץ שבסעיף 5.
והגמרא עצמה מנסה להסביר את דברי רבי אלעזר [זוהי משמעות הביטוי "אמר לך..."]
6.1
מכך שהגמרא מביאה את האפשרות ["ואיבעית אימא"] שאין הכרח לומר "איפוך" מוכח בפשטות שקביעת ה"איפוך" לא נבעה ממסורת שהיתה לגמרא, אלא ה"איפוך" נקבע על ידי התרצן ["עורך הגמרא"; "עורך הסוגיה"] כהכרח ליישב את הסתירה.
7.
אמר רב פפא: דיוקא דמתניתין כוותיה דאביי,
ואע"ג דקשיא מתה; דקתני: נכסים הנכנסים ויוצאים עמה, מאי נכנסין ומאי יוצאין? לאו נכנסין לרשות הבעל, ויוצאים מרשות הבעל לרשות האב,
רב פפא מסביר את משנתנו כאביי.
8.
ואע"ג דקשיא מתה, אדמפלגי בגופה ולאחר מיתה, לפלגו בחייה ולפירות!
אמנם - הגמרא אומרת זאת או רב פפא עצמו אומר זאת - יש קושיה על שיטת אביי.
9.
למרות הקושיה רב פפא מסכים עם אביי.
ותו לא מידי.
מה פירוש ביטוי זה?
רש"י מסכת יבמות דף לט עמוד א:
ותו לא מידי - אין להשיב על כך דודאי דיקא כוותיה וקשיא ליה מתה.
משמע מרש"י שכוונת הביטוי היא שבאמת משמע במשנתנו כאביי למרות שיש על כך קושיה.
9.1
וקשה לכאורה אם יש קושיה כיצד באמת ניתן להסכים עם ההסבר של אביי ורב פפא?
ונראה להסביר: לא מדובר כאן בקושיית תוכן ממש אלא בקושייה "טכנית" ו"חלשה". הקושיה היא, שהמשנה היתה יכולה להבחין ביו שני מצבים - אוקימתות - "יותר הגיוניים".
הערה: בדרך כלל קושיית תוכן "אמיתית" מחייבת תירוץ, ואם אין תירוץ צריך הדין/ההסבר להידחות! [ולהסתיים בביטוי "קשיא"]
10.
על פירוש המונח "ותו לא מידי" - 11 מופעים בש"ס - יש מאמר שלם מאת ירחמיאל ברודי, סיני, צב עמודים נא-נז.
הנחת היסוד שלו שביאור המונח הנ"ל דומה למשמעות המונח "שמע מינה" - זאת אומרת, זוהי המסקנה הנלמדת עד שלב זה בסוגיה.
ויש אומרים שהכוונה היא שעורך התלמוד מודיענו שלא נמצא חומר נוסף לסוגיה זו.
ויש אומרים שהמונח "שמע מינה" משמעותו מסקנה חיובית, ואילו המונח "ותו לא מידי" משמעותו - שלילית . הוא מאשר מסקנה שלילית.
10.1
לפי הנ"ל כנראה שמשמעות הביטוי בסוגייתנו - בהמשך לדברינו לעיל בסעיף 9.1 - שאין יותר לדון בכך והקושיה איננה "חזקה" ולכן ניתן לפסוק כאביי.
11.
נראה לומר [חידוש]: כוונת הביטוי: הדיון בנושא המדובר הסתיים, אבל "עורך הגמרא" מסכים שבמשך הדורות אפשר יהיה להמשיך את הדיון. [דומה לדברי המהרש"ל בנוגע לגדר של "קשיא" - שניתן למצוא פתרונות גם אחרי תקופת התלמוד.]
11.1
כלומר, רב פפא מסביר כאביי ולמרות שיש קושיה על ההסבר של אביי בכל זאת ניתן ליישבו במשך הדורות. ומתאים בעיקר לקושייה מסוג זה שבסוגייתנו - וכפי כל הסברנו לעיל. אמנם דברי המהרש"ל בסעיף הקודם - סעיף 11 - מתייחסים גם לגבי קושיה "רגילה"!
12.
לגבי פסק ההלכה:
רא"ש מסכת יבמות פרק ד סימן יג:
בעל הלכות פסק דהלכה כאביי דרב פפא דהוא בתראה קאמר דיקא מתני' כוותיה דאביי
יש לפסוק כאביי בגלל שרב פפא הסביר כמותו. והלכה כרב פפא כי הוא נחשב "בתראי". כלומר, מהעובדה שרב פפא חי אחרי אביי ורבא והסביר כאביי משמע שהוא פוסק כמותו, ולכן הלכה כמותו. על פי הכלל "הלכה כבתראי".
12.1
המשך דברי הרא"ש:
והא דלא חשיב ליה ביע"ל קג"ם משום דאיירי בה אמוראי בתראי
ישנו כלל שהלכה כרבא נגד אביי מלבד בששת המקרים של יע"ל קג"ם. ולפי הנ"ל יוצא שהלכה כאביי גם בסוגייתנו ומדוע ההלכה בסוגייתנו לא התווספה לששת המקרים.
12.2
על כך הוא עונה - כך נראה משתמע מדבריו - הכלל שהלכה כאביי "רק" בששת המקרים תקף רק כאשר אין הכרעה במחלוקתם על ידי אמוראים מאוחרים יותר ["בתראי"].
[בניגוד למחלוקות שרק אביי ורבא נחלקו בהם - "אליבא דנפשייהו"]
13.
המשך דברי הרא"ש:
דעה אחרת:
ויש פוסקים כרבא משום דמוקי רישא וסיפא בחד גוונא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם בין דנפלה לה מן הנישואין או מן האירוסין
יש נימוק לפסוק דווקא כרבא בגלל ההסבר היותר "נוח" שלו. נראה שהכוונה היא לדברים שבסוף סוגייתנו "ותו לא מידי". כלומר על דברי אביי יש קושי - ראה בהרחבה לעיל - ולכן עדיף לפסוק כרבא.
13.1
והוא מוסיף נימוקים:
וגם רבא סתר לעיל דברי עולא משום דקשיא ליה ליפלגו בחייה ולפירות
14.
וכן נראה דעת רב אלפס ז"ל
שלא הביא כלום מכל הני אוקמתות דכולהו אליבא דב"ש ולית בהו נפקותא אליבא דהלכתא
אלא באוקמתות דאביי ורבא אליבא דב"ה אי אמרי' נשואה ידו כידה או ידו עדיפא מידה
ובפ' הכותב (סי' א) הביא בהלכותיו פלוגתא דאביי ורבא
וממילא ידעינן דאביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם
גם על פי הכלל הכללי, שהלכה כרבא נגד אביי יש לפסוק כרבא בסוגייתנו.
14.1
ומה עם דברי רב פפא?
וגם מתני' לא דייקא כולי האי כאביי והאי דקתני בכל דוכתי נכסי מלוג נכנסין ויוצאין עמה לפי שיוצאין בעין כמו שהם נכנסין ואין הבעל יכול להפסיד את הקרן כמו נכסי צ"ב:
כנראה שהוא מתכוון לומר, שדברי אביי שמדייק מלשון המשנה - וממילא גם דברי רב פפא - אינם הכרחיים!
