גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון תתקל"ו, מדור "עלי הדף"
מסכת יבמות
דף מ ע"א
בענין "אכילה גסה לא שמה אכילה"
בתורה הקדושה ישנם כמה ציוויים - בין בקום ועשה ובין בשב ואל תעשה - שנאמר אופן קיומם ואזהרתם בלשון אכילה. בקום ועשה הן המצוות עשה של אכילה, ובשב ואל תעשה הם כל איסורי אכילה שבתורה. בהגדרת 'אכילה' מצינו בדברי חכמינו ז"ל כמה כללים, ואחד מהם הוא מה שמבואר בסוגייתנו (מ ע"א) שאכילה גסה לאו שמה אכילה. דבר זה הוא בין לגבי קום ועשה - שאין יוצאין את מצות אכילת קדשים באכילה גסה, ובין כלפי שב ואל תעשה - באיסורי האכילה שבתורה, כמו שמפורש בגמרא: "אמר ריש לקיש האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור מלא תעונה".
והנה, ממה שמצינו ביוה"כ שהאוכל בו אכילה גסה אינו לוקה, היה מקום לומר שאין בהכרח שזה הדין הוא גם בשאר איסורי אכילה שבתורה, דשאני איסור אכילה ביוה"כ משאר כל איסורי תורה, דהרי האכילה ביוה"כ - ביתובי דעתא תליא מילתא, ולכן החיוב בו הוא רק בככותבת (יומא עט:), וכמו כן אכילה גסה אינה מיישבת דעתו, אבל בשאר איסורי אכילה היה מקום לומר שעדיין יש בזה שם אכילה (ראה מל"מ פ"ה מהל' יסו"ת ה"ח). ויתכן גם סברא אחרת בזה, כי עיקר אזהרת התורה ביוה"כ הוא העינוי, ובאכילה גסה יש בה קצת עינוי, כמו שמבואר בגמ' (שם פ:) שהאוכל אכילה גסה מוגדר גם בגדר מזיק, כי האדם מזיק את עצמו באכילתו יתר מכדי שובעו, ולכן פטור הוא ביוה"כ, כי עדיין יש בזה עינוי, אבל בשאר איסורי תורה יתכן שאינו כן. ואכן כך נקט בחי' רבינו אברהם מן ההר (דפוס נ"י תשכב) בסוגיין, שבשאר איסורי תורה חייבים גם באכילה גסה, ואין ללמוד מיוה"כ, מחמת הסברא הנ"ל.
אולם הריטב"א (בסוגיין) כתב שכן הוא בכל איסורי אכילה שבתורה, וילפינן ליה מדיני אכילה שביוה"כ, כי גם ביוה"כ עיקר ציווי התורה הוא העינוי מאכילה, וכאילו נאמר בתורה 'תענו את נפשותיכם מאכילה', ואם אכילה גסה שמה אכילה בשאר איסורי התורה, היה ראוי שגם ביוה"כ יתחייב האוכל אכילה גסה, ואף אם אמנם מצד אחד עינה את עצמו, הרי לעומת זה עבר על האיסור של העינוי באכילה.
וכמו כן ה'משנה למלך' (בפ"ה מהל' יסו"ת ה"ח) הסתפק באוכל אכילה גסה אחד מאיסורי התורה אם לוקה, והוכיח מסוגייתנו שאינו לוקה, כי הגמרא מקשה בפשיטות: "אכילה גסה מי שמה אכילה, והאמר ריש לקיש האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור מלא תעונה". הרי, שמדין אכילה ביוה"כ למדים לגבי דיני אכילה במצוות שהן בקום ועשה, שאכילה כזו שאינה בגדר אכילה לגבי יוה"כ אינה בגדר אכילה כלפי אלו המצוות שאופן קיומן הוא על ידי אכילה. וכן הוא גם כלפי איסורי אכילה שבתורה, שאם אין נחשבת אכילה לענין איסור אכילה ביוה"כ אינה נחשבת גם כאכילה לגבי שאר איסורי תורה, והוכחה נוספת יש לכך שבכל איסורי תורה הדין כן, מאידך מימרא דריש לקיש (יומא פ:) שאמר "זר שאכל תרומה אכילה גסה, משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, 'כי יאכל' פרט למזיק", הרי שגם באיסור אכילת תרומה לזרים נאמר דין זה דאכילה גסה לא שמיה אכילה, ומדין זה שפיר נמצינו למדים לכל דיני התורה.
כלל נוסף מצינו בגדר 'אכילה' שבתורה, והוא מה שמצינו (פסחים כד:): "אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן, למעוטי מאי... למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור". ודבר זה הוא גם כן מגדרי אכילה, כי מתנאי אכילה הוא שהמאכל יגרום הנאה לאוכלו, והאוכל שלא כדרכו, כגון חלב חי או עירב בו דבר מר, או אוכלו רותח, אין לו שום הנאה באכילתו.
והנה בעצם הענין, שני דינים אלו, אכילה גסה ואכילה שלא כדרך הנאה, עניינם ויסודם שוים, כי בשניהם האכילה היא באופן שאין האדם נהנה מאכילתו, אלא שבאכילה שלא כדרך הנאה - מניעת ההנאה היא מצד המאכל, שהמאכל אינו ראוי לאכילה, ואילו באכילה גסה - מניעת ההנאה היא מצד האוכל, כי מאחר שאוכלו אחרי שכבר אכל כדי שביעה ונפשו קצה עליו לאכול ואין לו טעם באכילתו, אינו נהנה מאכילתו, אבל בשורש הדברים שניהם עניינם אחד.
אכן מצינו שישנם חילוקים כלפי דברים מסוימים בין אכילה גסה ובין אכילה שלא כדרך, ואכילה גסה גרועה בהם יותר מאכילה שלא כדרך הנאה, כי באכילה גסה מבואר בסוגייתנו בפשיטות שאין נקראת אכילה לגבי קיום המצות, ואילו לענין אכילה שלא כדרך הנאה אינו דבר פשוט. ה'משנה למלך' (שם) דן בזה והסיק שאינה נקראת אכילה, אבל לעומתו הרבה אחרונים (עי' 'תורת חיים' חולין קכ.; שו"ת נו"ב מהד"ת או"ח קטו; ספר קובץ על הרמב"ם שם, ועוד) סוברים שיוצאים ידי חובת המצוות באכילה שלא כדרך הנאה.
הבדל נוסף מצינו, כי באכילה שלא כדרך הנאה יש שיטה בראשונים (רשב"א קידושין נו:; וע"ע ב'מגיד משנה' הל' מאכ"א פ"ח הט"ז) שאף שאין לוקין עליה, בכל זאת האוכל עובר על איסור תורה כדין חצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקים עליו, ואילו לגבי אכילה גסה לא מצינו כלל שיטה כזו, ולכו"ע אינה אסורה כי אם מדרבנן (ראה 'חזון עובדיה' שם), ועל כרחך צריך לומר לפי זה שאכילה גסה גרועה יותר מאכילה שלא כדרך, והסברא בזה היא, כי באכילה גסה - שמצד מעשה האדם נמנע ממנו שלא יהנה מאכילתו, יש בזה חיסרון בעצם מעשה אכילה, כי מצד פעולתו לא עשה מעשה אכילה כלל, וכמו שמוגדר בלשון הגמרא "אכילה גסה לא שמה אכילה", כי אין בזה מעשה אכילה כלל, ואילו באכילה שלא כדרך הנאה, שמצד פעולת האדם באכילתו אין בו שום מניעה שלא יהנה ממאכלו, יש מקום לומר שעדיין יש עליו שם מעשה אכילה במקצת, ועל כן יש מקום לומר שיהיה על זה שם אכילה כלפי דברים מסוימים וכנזכר.
