הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
נאמנות עד אחד [ואשה] בהתרת עגונה
יבמות פח ע"א
אמר ר' זירא: מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה, לא ליחמיר ולא ליקיל! משום עיגונא אקילו בה רבנן.
הערה: סוגיה זו היא מהמפורסמות בש"ס ונדונה בכל הדורות אף הלכה למעשה, ועל כן אוסיף רק מעט לפי מיעוט דעתי!
1.
הגמרא בסוגייתנו דנה בדין שבמשנה, שנאמן עד אחד לומר לאשה שמת בעלה והיא רשאית להינשא לאחר.
רבי זירא מסביר שחכמים - במשנתנו - מחמירים מאד את דינה של האשה אם אחרי שנישאה לאדם אחר "בא הרוג ברגליו" - בעלה הראשון חזר. ומכיון שכך, הם הקילו עליה להינשא כדי להשיג את המטרה של התרת עגונה.
2.
מה ההסבר של רבי זירא. יש כאן כמה שאלות מרכזיות-עקרוניות:
א.
באיזו סמכות חכמים ביטלו את העיקרון של "על פי שנים עדים יקום דבר"
ב.
מדוע חכמים עשו זאת. על כך עונה רבי זירא במפורש "משום עיגונא". חכמים הקילו מאד כדי שאשה לא תישאר עגונה.
ג.
באיזה "כלי הלכתי" משתמשים חכמים.
ד.
האם הדין המעשי בפועל הוא "מדאורייתא או מדרבנן".
3.
רש"י מסכת יבמות דף פח עמוד א:
שהחמרת עליה בסופה - שאם בא בעלה אתה נותן עליה כל הדברים האלו שבמשנתנו.
הקלת עליה בתחלה - להתירה לינשא מפני שהיא חוששת שמא תתקלקל ולא מינסבא עד דבדקה שפיר.
כתוצאה מהחומרות שמטילים עליה - אם בעלה ה"מת" יחזור חי - האשה בדקה בעצמה אם מת בעלה וכאילו היא מצטרפת לעד האחד. זה עונה על שאלה ג.
תוספת:
עדות האשה עצמה="עד אחד" וההקלה של חכמים היא להחשיבה כעד אחד שנאמן באיסורים, למרות ש"אין דבר שבערוה פחות משנים". יש סמכות לחכמים לקבוע דין שדומה למה שקיים בתורה עצמה.
4.
תוספות מסכת יבמות דף פח עמוד א:
מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה כו' - נראה לר"י דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומינסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מן התורה
כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן בפרקין (יבמות דף פט:) שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה.
נראה שיש אריכות לשון בתוס', ונראה שכוונתו היא לכך, שאשה "דייקא ומינסבא", ולכן חכמים התירו לה להינשא. ויש לחכמים סמכות לבטל את דין תורה במקרה של "יש קצת טעם וסמך" וכן "הגון להאמין".
לכאורה יש סתירה בדברי תוס', ברישא משמע שזו תקנת חכמים, ובסיפא - דאורייתא.
ויש להסביר: יש "מקור" ויש "סמכות". תוס' מתכוון שהמקור הוא מתקנת חכמים אבל סמכות ותוקף תקנתם הוא "דאורייתא".
4.1
יתכן שרש"י מתכוון לומר שהאשה עצמה בודקת וחוקרת אם בעלה מת. ואילו לפי תוס' שמוסיף את הביטוי "דייקא ומינסבא" יתכן שהוא מתכוון לומר שגם אם האשה לא בדקה בפועל אם בעלה מת אלא היא "מרגישה" שבעלה מת די בכך [לא מצאתי לכך סימוכין].
על ההסבר הראשון יש לשאול: וכי האשה עד כדי כך מיומנת לברר?
על הסבר השני יש לומר שההלכה נותנת משקל גדול לפסיכולוגיה של האשה.
5.
חידושי הריטב"א מסכת יבמות דף פח עמוד א:
מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה.
ותמיה מילתא היאך סמכו חכמים להתיר מפני זה איסור אשת איש חמור שאינו מן התורה בפחות משנים, ולקמן בשמעתא דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה, היאך לא הביאו ראיה מזו והביאו ראיה מכמה דברים שנדחו, ומגופא דסיפא דמתני' דקתני הולד ממזר ואדחי' לה ולא פשטוה מהא דלית ליה שום דחיה.
וי"מ דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה,
הוא מביא דעה שחכמים הפקיעו את קידושי הבעל הראשון-המת. ומוסכם שאפשרות זו היא בסמכותם [אם בגלל הפקרת כסף הקידושין, ואם בגלל הכלל שאדם מקדש אשה "כדת משה וישראל" ובסמכות חכמים לקבוע שלא היה על דעתם - "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש" - מתאים לכל דור?] לפי זה ברור שהתוצאה היא שדין המשנה שהיא לא חוזרת לבעלה הראשון הוא מדאורייתא [ומהבעל השני היא צריכה לצאת - מדרבנן].
5.1
הוא דוחה פירוש זה:
ולא מחוור לרבינו ז"ל דא"כ הוה לן לאדכורה הכא כדמדכרי' בכל דוכתא דמפקעי רבנן קדושין,
ועוד היכי לא מייתינן לה לקמן כד אייתינן ההיא דבטלו אינו מבוטל, ונפרוך ונפרוק כדעבדינן בההיא, דהא עדיפא לה דהויא בפרקי' והויא הלכה פסוקה,
הגמרא היתה צריכה לומר ביטוי זה במפורש ["עיקר חסר מן הספר"].
ועוד כיון דרבנן אפקעינהו לקדושי ראשון היכי אמרינן לקמן אחיו של ראשון חולץ מן התורה ואחיו של שני חולץ מדרבנן, איפכא הוה לן למימר,
אם קידושי הראשון פקעו מדוע אחי בעלה הראשון חולץ לה מדאורייתא [כמובא בגמרא בהמשך]?
6.
והוא מפרש:
וי"ל דקים להו לרבנן דבמילתא דעבידא לאגלויי שהחמרת עליה בסופה כ"כ [=כל כך], ודאי קושטא קא מסהיד
וכי דייקא ומנסבא בדין מנסבא,
ואנן סהדי במילתא,
ופרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא,
והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורסם וניכר דברי אמת שיהא חשוב כעדות, וזה כפתור ופרח ממ"ה הר"ם ז"ל,
והא דאמרינן משום עגונא אקילו בה רבנן, כלומר חכמים שהם מחמירין בכל מקום הקילו בזה לחשבו פרסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא באו עליו עדי הכחשה כראוי, והיינו דאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, אלמא עדות עד אחד שנאמן כשנים בעדות אשה דאורייתא הוא.
כנראה שהוא מתכוון לומר, שמאמינים לאשה בגלל שמאמינים לכל אדם אם הוא מעיד בדבר שניתן לגלות בקלות אם הוא משקר! - מסכת יבמות דף צג "משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר" - ובסמכות חכמים לקבוע מתי חל כלל זה. לפי זה התוצאה היא "דאורייתא". כך יש שמפרשים את דברי הריטב"א.
אמנם הריטב"א לא מזכיר כאן במפורש את העניין של "עבידא לאיגלויי" אלא רק "אנן סהדי". כלומר חכמים קבעו שיש להאמין לאשה בגלל "דייקא ומינסבא".
7.
רמב"ם הלכות גירושין פרק יג הלכה כט: [סוף הלכות גירושין]:
אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה או עבד או שפחה או גוי המשיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי הכתב ובלא דרישה וחקירה כמו שבארנו,
שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין כ אתה יכול לעמוד על בריו אלא מפי העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה.
אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני, לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר,
לפיכך הקלו חכמים בדבר זה והאמינו בו עד אחד מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות.
+/השגת הראב"ד/ שדבר רחוק הוא שיעיד זה שקר לפיכך הקלו חכמים בדבר זה.
א"א אי נמי דהיא דייקא ומינסבא מפני חומר שהחמירו עליה בסופה+. בריך רחמנא דסייען.
7.1
הפרשנים דנים בהרחבה בהלכה זו של הרמב"ם - ראה קצת להלן. רק נציין שהלכה זו היא ההלכה האחרונה שמובאת בהלכות גירושין וכידוע שהרמב"ם בסופם של הרב מהלכותיו הוא מסיים בהלכה "מרכזית" שיש בה עניין הלכתי-רעיוני עקרוני.
7.2
הרמב"ם לא מזכיר במפורש את את המושג "עבידא לאיגלויי"! והוא לא מזכיר גם את העניין של "דייקא ומינסבא"! ואילו הראב"ד מביא את העניין של "דייקא ומינסבא" ומציין נימוק זה כ"אי נמי", סאת אמרת כהסבר נוסף...!
8.
הערה: אני מצטט בלי להסביר רק כדי לעיין.
הגהות מיימוניות הלכות גירושין פרק יג הלכה כט:
[כ] אהא דפ' החולץ (יבמות דף ל"ט) דפסיק הלכתא ואישתמודעינהו [גילוי מילתא בעלמא הוא] ואפילו מפי קרוב ואפילו אשה, פירש רבינו אלפס שהקרוב והאשה לא אמילתא דאיסורא קא מסהדי ולא אממונא קא מסהדי אלא מילתא בעלמא הוא דמגלו דהדין ניהו גברא פלן והא ניהי איתתא פלניתא וכו' הילכך שרי ליה לסהדא למסמך אפומייהו לאסהודי [עילויה] דההוא גברא או עילוה דהך איתתא בין לענין איסור בין לענין ממונא ודוקא היכא דליכא חששא דחשדא אבל היכא דאיכא חששא דחשדא וכו' לא סמכינן אקרוב ואשה והאריך בדבריו. ומלשונו משמע דדוקא בעכו"ם שמסיח לפי תומו אז נאמנין,
ואין נ"ל שהרי מוכיח בפרק הגוזל בתרא
שאשה או קטן אין נאמנין במסיח לפי תומו אלא באיסורא דרבנן
או באיסור דאורייתא בשבויה שהקילו בה דמנוולה נפשה
או בממונא כגון שהיו הבעלים מרדפים אחריהם
וכן משמע פ' בתרא דכתובות ופ' כיצד מעברין ופ"ק דפסחים והכא דאורייתא הוא.
אלא נראה לומר שאפילו מכוונין להעיד משום עיגונא אקילו בה ובשבויה וכל הדומה לה הקילו כדאיתא בריש פ' האשה רבה אפילו באיסורא דאורייתא ולא חיישינן לחשד תדע שהרי כל קרוב אינו נאמן והכא נאמן ולא נימא דחשיד לשקר.
ועוד יש לתת טעם דבכל דבר גילוי לא משקר כדאיתא בר"פ אין מכירין דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי והתם באיסורא דאורייתא נפקא מינה כגון תיקון המועדים יום כפור וחמץ בפסח, ראבי"ה ועיין בהלכות יבום פ"ד, ע"כ:
משמע מדבריו כמה הסברים. אבל הוא לא מדגיש מהי כוונת הרמב"ם עצמו!
9.
מגיד משנה הלכות גירושין פרק יג הלכה כט:
[כט] אל יקשה בעיניך. זה שכתב שהטעם הוא משום מלתא דעבידא לאיגלויי ומשום עיגונא הוציאו ממה שאמרו בראש פרק האשה צרה במסקנא דסוגיא משום עיגונא אקילו בה רבנן
ובכמה מקומות שאלו טעמא דעד אחד משום מלתא דעבידא לאיגלויי הוא
א"נ משום דאיהי דייקא ומינסבא,
הוא מציין שיש שני נימוקים לדין בסוגייתנו:
א.
משום "מלתא דעבידא לאיגלויי הוא". הערה: ההלכה נותנת משקל גדול לפסיכולוגיה של האדם.
ב.
אי נמי משום "דאיהי דייקא ומינסבא".
ונראה לו שהטעם הראשון עיקר שעליו סמכו בדברים אחרים בגמ' כגון בהכרת שמות בגיטין ובחליצה שאפי' מפי אשה ומפי קרוב או קטן כמו שנתבאר פ"ד מהלכות חליצה ויבום
והוא משום דהוי מלתא דעבידא לאיגלויי ולזה הזכיר רבינו בכאן טעם זה.
הוא מציין שהנימוק הראשון הוא העיקר מכיוון שנימוק זה מתאים לנושאי הלכה אחרים ולא רק לעגונה. ולכן הרמב"ם הזכיר נימוק זה.
וכבר כתבתי למעלה בראש הפרק דהיכא דנפקא לן דינא בין ב' טעמים אלו שאין רבינו סומך על זה כגון בעד אחד בקטטה כנזכר שם,
ובהשגות א"א א"נ דאיהי דייקא ומנסבא (מפני חומר שהחמרת עליה בסופה) ע"כ. וכבר בארתי דעת רבינו:
הוא מוסיף שהנימוק של הרמב"ם "לא מחייב" כשמדובר במקרה שיש נפקא מינה בין שני הנימוקים.
ומציין, שהראב"ד מציין גם את הנימוק השני!
9.1
לשון הרמב"ם: "אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא מפי העד הזה" מקביל ללשון הגמרא "מלתא דעבידא לאיגלויי הוא".
אלא שהרמב"ם מוסיף "שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר",
10.
הערה: גם כאן אני רק מצטט בלי להסביר רק כדי לעיין.
לחם משנה הלכות גירושין פרק יג הלכה כט:
[כט] אל יקשה בעיניך וכו'. בריש האשה רבה שאלו בגמרא (יבמות דף פ"ז ב) אלמא עד אחד נאמן מדאורייתא מנ"ל ואמר במסקנא (יבמות דף פ"ח)
אר"ז מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלתה לא ליחמיר ולא ליקיל משום עיגונא (דאיתתא) הקילו בה רבנן
וכתב שם התוס' (בד"ה מתוך) נראה לר"י דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומינסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין.
וקשה בדברי רבינו דמריש לישניה ומסיפיה משמע דהסכים לדברי ר"י
שכן כתב בריש לישניה אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים וכו'
ובסופיה אמר ג"כ לפיכך הקילו חכמים וכו'
ובאמצע לישניה משמע איפכא דהוי מן התורה שכן כתב שלא הקפידה תורה וכו'
וכן חזר ואמר לא הקפידה תורה עליו.
ונ"ל ליישב לשונו דודאי מדרבנן הוא נאמן
אלא שהקשה הקושיא שהקשו התוס' ואל יקשה בעיניך איך עקרו חכמים דבר מן התורה
ותירץ שלא הקפידה תורה וכו'
כלומר לא הקפידה תורה שלא נעקור ממנה אלא בדבר שאינו עשוי להגלות אבל בדבר עשוי להגלות אף על פי שמן התורה צריך שני עדים מ"מ כשנעקור הדבר לא הקפידה התורה על עקירתו כיון שהוא הגון להאמין וכמו שכתבו התוס'. זה נ"ל ליישב דעת רבינו והאל יתברך יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות:
כלומר, הדין הוא מדרבנן, אלא שבמקרה כזה מותר לחכמים לעקור דבר מן התורה. ראה מה שכתבנו לעיל בסעיף 4 על דברי תוס'.
11.
חזון איש, אבה"ע, סימן כב, אות ג:
ודעת תו' דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בדבר שיש בו טעם, והיינו דמתחלה נתנה תורה על דעת חכמים
להכריע מה נקרא ידיעה ועד להתיר אשת איש, וחכמים יקבעו בזה חקים קבועים לכל ישראל, או כל ב"ד לבני עירם, וכל שלא קבעוה ב"ד לא מקרי עדות זולת ב' עדים שאמרה תורה בפירוש.
אבל כשישבו ב"ד והסכימו על מופת מן המופתים שיהא חשוב כעדים,
הרי זה רצוי לפני המקום ע"פ התורה
וכן כתבו תוס' בנזיר דף מ"ג ב' ד"ה והאי, שיש כח ביד חכמים לקבוע מה הוא מת מצוה כמו שנראה להם הענין שקרובים יתרשלו מקבורתו.
וכ"כ תו' ע"ז דף י"ג א' שיש כח ביד חכמים לקבוע הדברים בענין צער בע"ח איזהו לצורך האדם שהותר, כפי צורך בתיקון שמירת התורה,
הוא מסביר את דברי תוס' - לעיל בסעיף 4 - בפשטות. יש סמכות לחכמים לקבוע דיני עדות [וכן דינים אחרים] שתקפים מדאורייתא. זה השיא של "סמכות חכמים".
ולפי דברי התוס' נתישבו כל הסוגיות שדנו לענין כתובה אם הוא בכלל תקנת חכמים, שאם אמרו רק לענין היתר האשה משום עיגונא, נשאר לענין כתובה כמו בלתי תקנתם, ולכו"ע אין האחים נכנסים לנחלה, שלא קבעו חכמים נאמנות ע"א לענין זה,
וכן בתנו לי כתובתי, [אפשר משום שאין כאן משום עיגונא כיון שאין עיקר דאגתה אדות נשואין, א"נ חיישינן שנתנה עינה בממון]
וכן במת בנה לא האמינוה,
ולענין להחמיר לאסור צרתה בתרומה נחלקו אם החמירו חכמים בזה, ואפשר דר"ע לא אסר אלא מדרבנן,
ונראה דגם כונת ריטב"א כהתו' שכ' שהדבר מסור לחכמים יעו"ש.
וא"כ במה שאמרו אמרו ומה שלא אמרו לא אמרו.
הוא מסביר שגם הריטב"א - לעיל בסעיף 5+6 - סובר כתוס'.
וכן פי' הלח"מ ספי"ג מה' גירושין דעת הרמב"ם
ולפ"ז אין כאן מחלוקת כלל בין הפוסקים בענין זה,
ומש"כ הנו"ב דע"א מהימן מדאוריתא ויורדין לנחלה על פיו לא נראה כן במשמעות השמועות ולא בל' הר"מ
ה"חזון איש" רוצה לומר שכל הנימוקים [בגמרא ובראשונים] לנאמנות עדות עד אחד להתרת עגונה מצטרפים לנימוק אחד מרכזי - יש משקל רב לסמכות חכמים אף בדיני תורה!
