בייש סוסתו של חבירו
כתובות סו ע"א
"בושתה ופגמה. מתקיף לה רבא בר רב חנן: אלא מעתה, בייש סוסתו של חבירו, הכי נמי דבעי למיתן ליה בושת?! - וסוס בר בושת הוא?!
אלא רקק בבגדו של חבירו, הכי נמי דבעי למיתן ליה בושת?! ... - בבגדו לית ליה זילותא, אשתו אית לה זילותא.
אמר ליה רבינא לרב אשי: אלא מעתה, בייש עני בן טובים, דאית להו זילותא לכולהו בני משפחה, הכי נמי דבעי למיתן להו בושת לכל בני משפחה? אמר ליה: התם לאו גופייהו, הכא אשתו גופיה הואי".
הגמרא תמהה על קושיית רבא בר רב חנן אודות בייש סוסתו של חבירו, שהרי סוס אינו חש שום בושה. וצריך להבין איפוא מה היתה הבנתו של רבא בר רב חנן.
התוספות העמיק עוד יותר את התמיהה על רבא בר רב חנן, וכתב: "אלא מעתה בייש סוסתו כו' - תימה מאי פריך? והלא במתניתין אינו נותן לאשה בושת שלם ולאיש לבד דמי בשתו, אלא מֵחֵלֶק האשה נותנין לבעל, ואם כן אם לא היתה האשה בת בושת שלא היו נותנין לאשה, גם לבעל לא היה נותן כלום! ומאי פריך מבייש סוסתו דלאו בת בושת היא?!".
וכך כתב גם תוספות הרא"ש: "אלא מעתה בייש סוסתו. הרבה יש לתמוה מאי קפריך אי קא תני מתניתין שיתנו לאשה בשת משלם ועוד יוסיפו לאיש דמי בשתו הוה פריך שפיר, ובמתניתין קתני שנותנין לבעל מבשתה של אשה ופוחתין לה והא אשה בר בשת היא דלא דמי לסוסתו כלל ולא לבגדו".
פירוש קושייתם: התשלום לאיש אינו על בושתו בנוסף לבושת האשה, אלא שחלק מבושת האשה ניתן לבעל. מכאן מוכח שתשלום זה אינו ישירות על בושת הבעל, אלא שהבעל מקבל חלק מהתשלום על מה שהאשה התביישה. מכאן שאין כלל מקום לתשלום בבייש סוסתו של חבירו או ברקק בבגדו של חבירו, שהרי לעולם אין משלמים בושת לסוס או לבגד!
על עצם הדין שהביא התוספות, הקשה הר"ן: (על הרי"ף כח ע"ב) "ותמהני, נהי דסבירא ליה לרבי יהודה שהבעל מתבייש בבשתה, למה ממעט בסך בשת האשה? היה לו לומר שיתן לכל אחד דמי בשתו! ונראה לי דסבירא ליה דבשת האשה מועט מפני שהיא ברשות בעלה. והכי מתפרש בגמרא אלא מעתה בייש עני בן טובים, דוק ותשכח".
ראיתו היא מכך שרבינא שאל רק על עני בן טובים, וכי למה בושת עשיר בן טובים אינה מביישת את משפחתו? אלא בהכרח שהבין רבינא שכאשר שפלותו של העני גורמת לו שלא יתבייש, כלשון התוספתא בבבא קמא (פרק ט הלכה יב) "ואינו דומה... בן גדולים המתבייש לבן קטנים המתבייש", במקומו מתביישים בני משפחתו שפרשו עליו את חסותם. וכך בדיוק ביאור הדין באשה, שהיות שהיא ברשות בעלה חלק מכבודה עבר לאחריות בעלה.
מתירוץ הר"ן עולה יישוב לתמיהת התוספות. דוקא מתוך כך שתשלום בושת הבעל משולם מתוך בושת האשה, מתבאר שהאיש מתבייש במקום האשה. ומשום כך הקשה רבא בר רב חנן שגם בבייש סוסתו של חבירו או רקק בבגדו של חבירו מתבייש חבירו מתוך הפגיעה בסוסתו ובבגדו, ובמקומם – שהם עצמם אינם צריכים להתבייש. ומתרצת הגמרא שרק כאשר יש בושה לאשה כשהיא עצמאית, יש גם בושה לבעלה כאשר היא ברשותו. מה שאין כן סוס שאינו מתבייש לעולם, ובגד שפגיעה בו אינה נחשבת לזילזול חמור בלובשו.
