הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"הלכה כרבים" - תמיד?
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
כתובות סח ע"א
מתני'. יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה, וכתבו לה במאה או בחמשים זוז,
יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה.
רבי יהודה אומר: אם השיא את הבת הראשונה, ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה;
וחכ"א: פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני, אלא שמין את הנכסים ונותנין לה.
גמ'. אמר שמואל: לפרנסה שמין באב.
מתיבי: הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן;
כיצד? אין אומרים אילו אביה קיים כך וכך היה נותן לה, אלא שמין את הנכסים ונותנין לה;
מאי לאו פרנסת הבעל!
אמר רב נחמן בר יצחק: לא, בפרנסת עצמה.
הא ניזונות ומתפרנסות קתני, מאי לאו אחת פרנסת הבעל ואחת פרנסת עצמה!
לא, אידי ואידי בפרנסת עצמה,
ולא קשיא: הא באכילה ובשתיה,
והא בלבושא וכיסויא.
תנן, וחכ"א: פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני, אלא שמין הנכסים ונותנין לה:
מאי עני ומאי עשיר?
אי נימא עני - עני בנכסים, עשיר - עשיר בנכסים,
מכלל דתנא קמא סבר: אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה, הא לית ליה!
אלא לאו עני - עני בדעת, עשיר - עשיר בדעת,
וקתני: שמין את הנכסים ונותנין לה,
אלמא לא אזלינן בתר אומדנא, ותיובתא דשמואל!
הוא דאמר כרבי יהודה;
דתנן, רבי יהודה אומר: אם השיא בת הראשונה, ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה.
ונימא: הלכה כרבי יהודה!
אי אמר הלכה כרבי יהודה, הוה אמינא דוקא השיאה, דגלי דעתיה, אבל לא השיאה לא, קמ"ל, טעמא דר' יהודה דאזלינן בתר אומדנא, לא שנא השיאה ולא שנא לא השיאה,
והאי דקתני השיאה? להודיעך כחן דרבנן, דאע"ג דהשיאה וגלי דעתיה, לא אזלינן בתר אומדנא.
א"ל רבא לרב חסדא, דרשינן משמך: הלכה כר' יהודה,
א"ל: יהא רעוא כל כי הני מילי מעלייתא תדרשו משמאי.
ומי אמר רבא הכי?
והתניא,
רבי אומר: בת הניזונת מן האחין - נוטלת עישור נכסים;
ואמר רבא: הלכתא כרבי!
לא קשיא: הא דאמידניה, הא דלא אמידניה.
הכי נמי מסתברא, דאמר רב אדא בר אהבה: מעשה ונתן לה רבי אחד משנים עשר בנכסים,
קשיין אהדדי!
אלא לאו ש"מ: הא דאמידניה, הא דלא אמידניה, ש"מ.
מבנה הגמרא:
1.
מתני'. יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה, וכתבו לה במאה או בחמשים זוז,
יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להנתן לה.
לפי רש"י הנדוניה הראויה לבת היא עשירית מירושת נכסי האב המת. וזו דעת "תנא קמא" - הדעה הראשונה במשנתנו.
2
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה אומר: אם השיא את הבת הראשונה, ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה;
יש לתת לבת נדוניה באותו סכום שהאב עצמו נתן לבת הראשונה שנישאה בחייו [אם נתן] - [בדיקה סובייקטיבית]. זו דעה שניה במשנה.
3.
דעת חכמים:
וחכ"א: פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני, אלא שמין את הנכסים ונותנין לה.
לפי חכמים [מתייחסים לדברי רבי יהודה] לא חייבים לתת לה כפי שאביהם נתן לבת הראשונה [כי אולי אחר כך הוא נהיה עני], אלא עורכים שומא לנכסי המת ונותנים לה נדוניה כפי שמקובל שאדם רגיל נותן לבתו כשיש לו סכום כזה [כלומר בדיקה אובייקטיבית].
4.
דינו של שמואל:
גמ'. אמר שמואל: לפרנסה שמין באב.
הוא טוען שיתומה מקבלת נדוניה על ידי ששמין כמה האב היה רוצה לתת לה.
5.
הגמרא מקשה מברייתא על שמואל:
מתיבי: הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן;
כיצד? אין אומרים אילו אביה קיים כך וכך היה נותן לה, אלא שמין את הנכסים ונותנין לה;
מאי לאו פרנסת הבעל!
מתוך הנחה שהברייתא מדברת על נדוניה הרי משמע שלא כשמואל ולא "שמין באב" אלא שמין את הנכסים.
6.
דיון ותירוץ:
אמר רב נחמן בר יצחק: לא, בפרנסת עצמה.
הא ניזונות ומתפרנסות קתני, מאי לאו אחת פרנסת הבעל ואחת פרנסת עצמה!
לא, אידי ואידי בפרנסת עצמה,
ולא קשיא: הא באכילה ובשתיה,
והא בלבושא וכיסויא.
בברייתא לא מדובר בנדוניה אלא בפרנסה שהאחים מפרנסים אותה לפני שנישאה.
וממילא לא קשור לדינו של שמואל.
7.
הגמרא מקשה ממשנתנו [זאת המשמעות של הביטוי "תנן" בתחילת קטע] - מדין חכמים:
תנן, וחכ"א: פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני, אלא שמין הנכסים ונותנין לה:
מאי עני ומאי עשיר?
אי נימא עני - עני בנכסים, עשיר - עשיר בנכסים,
מכלל דתנא קמא סבר: אפילו עשיר והעני כדמעיקרא יהבינן לה, הא לית ליה!
אלא לאו עני - עני בדעת, עשיר - עשיר בדעת,
וקתני: שמין את הנכסים ונותנין לה,
אלמא לא אזלינן בתר אומדנא, ותיובתא דשמואל!
משמע מהמשנה שנותנים לה נדוניה לפי שומת הנכסים ולא לפי שומת האב [הערכה כמה היה מוכן לתת].
וקובעת הגמרא שהקושיה היא חזקה - "ותיובתא דשמואל".
8.
הגמרא מיישבת את שמואל:
הוא דאמר כרבי יהודה;
דתנן, רבי יהודה אומר: אם השיא בת הראשונה, ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה.
שיטת שמואל היא כדעת רבי יהודה במשנתנו.
8.1
קצת קשה, כיצד הגמרא הקשתה מחכמים כשידעה שרבי יהודה חולק. ובפשטות היה לה לומר שדינו של שמואל תלוי במחלוקת תנאים במשנתנו ["כתנאי"]. אלא אם נאמר שלכתחילה ברור שהלכה צריכה להיות כחכמים, ולכן הגמרא הקשתה מהם ורק כי אין תרוץ אחר היא נאלצת לומר ששמואל סובר כדעת רבי יהודה במשנתנו.
ואולי על פי זה מובן מדוע הגמרא אמרה "תיובתא" על שמואל כשידעה שיש לתרץ שהוא פוסק כרבי יהודה, אלא הגמרא מדגישה, שבאמת על פי "חכמים" במשנתנו יש "תיובתא" על שמואל - כיצד הוא פסק כרבי יהודה - דעת יחיד! ראה עוד בהמשך.
9.
מקשה הגמרא:
ונימא: הלכה כרבי יהודה!
הגמרא מקשה, מדוע שמואל אמר את הלכתו בניסוח של פירוט ההלכה, ומדוע הוא לא אמר פשוט: "הלכה כרבי יהודה".
ברור שהגמרא יוצאת מנקודת הנחה, ששמואל הכיר את משנתנו והוא ידע בבירור שהוא למעשה פוסק כרבי יהודה.
גם ברור שההנחה היא שהניסוח העדיף הוא "הלכה כ..." במקום לומר את פרטי ההלכה עצמה.
10.
עונה הגמרא:
אי אמר הלכה כרבי יהודה, הוה אמינא דוקא השיאה, דגלי דעתיה, אבל לא השיאה לא, קמ"ל, טעמא דר' יהודה דאזלינן בתר אומדנא, לא שנא השיאה ולא שנא לא השיאה,
והאי דקתני השיאה? להודיעך כחן דרבנן, דאע"ג דהשיאה וגלי דעתיה, לא אזלינן בתר אומדנא.
הגמרא מסבירה מדוע הניסוח של שמואל יותר מדוייק ממה שניתן היה להבין אולי מדינו של רבי יהודה במשנה.
11.
א"ל רבא לרב חסדא, דרשינן משמך: הלכה כר' יהודה,
א"ל: יהא רעוא כל כי הני מילי מעלייתא תדרשו משמאי.
גם רבא ורב חסדא פוסקים כרבי יהודה במשנה ששמים את דעת האב כמה היה רוצה לתת. ולא מובן מדוע הגמרא מביאה את דבריהם בצורה של דו-שיח מיוחד!
11.1
לגבי הערתנו בסעיף הקודם אולי ניתן להסביר: רב חסדא היה תלמידו של "רב", ולכן, רבא שאל אותו אם בסוגייתנו הוא מסכים לדברי שמואל - שהיה בר מחלוקתו של "רב" [אמנם "רב" לא מוזכר בסוגייתנו]. כלומר ההדגשה כאן היא שכל האמוראים - מהדור הראשון של שמואל ועד הדור הרביעי של רבא - הסכימו לדינו של שמואל. ובאמת, לא מובא בסוגייתנו אף אמורא שחולק על שמואל.
12.
הגמרא מקשה סתירה בדברי רבא:
ומי אמר רבא הכי?
והתניא,
רבי אומר: בת הניזונת מן האחין - נוטלת עישור נכסים;
ואמר רבא: הלכתא כרבי!
בברייתא נוספת מובאת דעתו של "רבי" שהבת נוטלת מעשר [סכום קבוע] מנכסי הירושה עבור נדוניה. למעשה, דעת "רבי" היא דעה נוספת למחלוקת שבמשנתנו, אבל ברור ש"רבי" לא סובר ש"שמין מהאב" - ולא כדעת רבי יהודה במשנתנו.
וקשה על רבא שמצד אחד פסק במשנתנו כרבי יהודה, ומצד שני פסק בברייתא כ"רבי"!
12.1
הערה: בתוספתא דעת "רבי" זאת מובאת לפני דעת רבי יהודה שבמשנתנו. מתעוררת שאלה מעניינת, מדוע רבי יהודה הנשיא השמיט את דעתו שלו ממשנתנו !!! כנראה שבית דינו של "רבי" פסק שלא כמותו, אלא כדעתו של רבי יהודה במשנה [ובסיפא של התוספתא]. ואולי לכן מודגש בגמרא שרבא פסק כ"רבי" בברייתא [בתוספתא], ואולי זה עצמו מה שנתן לשמואל את הסמכות הברורה להכריע כרבי יהודה!
13.
מיישבת הגמרא:
לא קשיא: הא דאמידניה, הא דלא אמידניה.
רבי יהודה במשנה ו"רבי" בברייתא מדברים בשני מקרים שונים.
רבי יהודה במשנה מדבר כשיודעים לאמוד את דעת האב, ואילו בברייתא מדובר כשלא ניתן לאמוד את דעת האב - אז נותנים לה מעשר.
14.
הגמרא מוכיחה את ההבחנה לעיל:
הכי נמי מסתברא, דאמר רב אדא בר אהבה: מעשה ונתן לה רבי אחד משנים עשר בנכסים,
קשיין אהדדי!
רב אדא בר אהבה מעיד על "רבי" שפסק ליתומה נדוניה בסכום של פחות ממעשר והרי "רבי" עצמו פסק בברייתא [לעיל בסעיף 12] שיש לתת לה מעשר ולא פחות.
14.1
הערה: דברי "רבי" כאן אינם בברייתא אלא מובאים בעדותו של האמורא רב אדא בר אהבה, ומשמע מקטע זה שלשיטתו זאת של "רבי" יש משמעות שווה כאילו היה אומרם כדין תיאורטי בברייתא, ואולי "משקל" זה הוא בגלל ש"רבי" עשה מעשה בפועל ["מעשה רב"?] ולא הסתפק באמירת הלכה תיאורטית [דומה ל"מימרא" של תנא?].
14.2
אלא יש לומר:
אלא לאו ש"מ: הא דאמידניה, הא דלא אמידניה, ש"מ.
במקרה של עדותו של רב אדא מדובר שאמדו את דעת האב שרצה לתת פחות ממעשר, אבל בברייתא "רבי" פסק מעשר כשלא היתה ידועה דעת האב.
אם כן הבחנה זו היא בדיוק ההבחנה לעיל בסעיף 13.
15.
בכל אופן יש לשאול, מדוע כל האמוראים בסוגייתנו פסקו כרבי יהודה ולא כחכמים, והלא הכלל הוא, "יחיד ורבים הלכה כרבים"!
מצד שני - ידוע הכלל שאמוראים רשאים להכריע במחלוקת תנאים באופן שלא מתאים לכללי הפסיקה, אפילו אם לא לפי הכלל היסודי כל כך של "יחיד ורבים הלכה כרבים"! [קשור קצת לנושא של "התנגשות בין כללי פסיקה"].
וראה הסברנו/תשובתנו לעיל בסעיף 12.1 .
