טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
בייש סוסתו של חבירו – סוס
"בושתה ופגמה. מתקיף לה רבא בר רב חנן: אלא מעתה, בייש סוסתו של חבירו, הכא נמי דבעי למיתן ליה בושת? וסוס בר בושת הוא? אלא רקק בבגדו של חבירו, הכי נמי דבעי למיתן ליה בושת? וכי תימא הכי נמי, והתנן: רקק והגיע בו הרוק, ופרע ראש האשה, והעביר טליתו ממנו חייב ליתן לו ארבע מאות זוז; ואמר רב פפא: לא שנו אלא בו, אבל בבגדו פטור! בבגדו לית ליה זילותא, אשתו אית לה זילותא" (כתובות, סו ע"א).
פירוש: שנינו במשנה ש בּוֹשְׁתָהּ וּפְגָמָהּ שלה, ור' יהודה בן בתירא אומר שיש גם לבעל חלק בו. מַתְקִיף לָהּ [מקשה על כך] רָבָא בַּר רַב חָנָן על שיטת ר' יהודה בן בתירא: אֶלָּא מֵעַתָּה, אם בִּיֵּישׁ סוּסָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, הָכִי נַמִי דְּבָעֵי לְמֵיתַן לֵיהּ [כך גם כן הוא שצריך לתת לו] בּוֹשֶׁת? על שאלה זו תוהים: וְכי סוּס בַּר [בן] בּוֹשֶׁת הוּא, וכי אפשר לבייש אותו?! ומה הדמיון לאשה ששייך בה בושת! אֶלָּא כך יש לנסח את השאלה: אם רָקַק בְּבִגְדוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ הָכִי נַמִי דְּבָעֵי לְמֵיתַן לֵיהּ [כך גם כן שצריך לתת לו] בּוֹשֶׁת? וְכִי תֵּימָא [ואם תאמר]: הָכִי נַמִי [כך הוא גם כן], שצריך לתת לו וְהָתְנַן [והרי שנינו במשנה]: רָקַק, וְהִגִּיעַ בּוֹ בחבר הָרוֹק, או שפָּרַע (חשף את שער) ראשׁ הָאִשָּׁה, או שהֶעֱבִיר (הוריד) את טַלִּיתוֹ (בגדו) של חבירו מִמֶּנּוּ חַיָּיב לִיתֵּן לוֹ קנס של אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, משום שזו בושת מרובה. וְאָמַר רַב פַּפָּא: לגבי רקיקה, לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כשפגע הרוק בּוֹ, אֲבָל אם פגע הרוק בְּבִגְדוֹ פָּטוּר היורק, ומדוע חייב לשלם לבעל כאשר ירק על את אשתו, והרי לא פגע הרוק בו! ודוחים: אין הדברים דומים, בְּבִגְדוֹ לֵית לֵיהּ זִילוּתָא [אין לו בכך בושת], אבל אם מביישים את אִשְׁתּוֹ אִית [יש] לָהּ זִילוּתָא [זלזול] הגורם גם לבעל להתבייש (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: סוס שם באנגלית: Horse שם מדעי: Equus caballus
שם נרדף במקורות: פרש, רמך, אביר, ענמלך
נושא מרכזי: האם יש בושת לסוס?
לריכוז נושאים וקישוריות על הסוס הקש/י כאן.
נאמנים לשיטתנו שצמחים ובעלי חיים המוזכרים אגב שקלא וטריא בגמרא אינם נבחרים באקראי נשאל גם כאן מדוע רבא בר רב חנן הקשה "אלא מעתה, בייש סוסתו של חבירו" ולא בעלי חיים אחרים במשק האדם. מדוע לא שאל "בייש חמורו של חבירו" או "בייש פרתו של חבירו". אם נפרש את תשובת הגמרא "וסוס בר בושת הוא" כפשוטה (כלומר האם סוס שהוא בעל חיים מתבייש?) שאלתנו אף תתחזק. במה שונים בעלי החיים זה מזה ומדוע השאלה התייחסה דווקא לסוס?
התשובה לשאלה נעוצה במעמדו של הסוס במשק האדם. הסוסים נחשבו ועדיין נחשבים לבעל חיים בעל מעמד גבוה והוסיפו ליוקרת בעליהם. פסוקי מקרא רבים מעידים על מעמדם הגבוה בהשוואה לבהמות המשא והרכיבה האחרות. התורה היתה צריכה להגביל את מספר הסוסים שהמלך רשאי להחזיק: "רַק לא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לא תסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (דברים, יז ט"ז). עושרו של שלמה נמדד במספר הסוסים שהיו באורוותיו: "וַיְהִי לִשְׁלמה אַרְבָּעִים אֶלֶף אֻרְוֹת סוּסִים לְמֶרְכָּבוֹ וּשְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף פָּרָשִׁים" (מלכים א', ה ו'). הסוס משמש כסמל למעמדם של שרים: "רָאִיתִי עֲבָדִים עַל סוּסִים וְשָׂרִים הֹלְכִים כַּעֲבָדִים עַל הָאָרֶץ" (קהלת, י ז').
הסוסים כבשו את מעמדם כנראה בזכות מהירותם ותפקידם בלחימה: "כִּי אֶת רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת הַסּוּסִים וכו'" (ירמיהו, יב ה') או "שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט" (תהלים, לג י"ז). "לא בִגְבוּרַת הַסּוּס יֶחְפָּץ לא בְשׁוֹקֵי הָאִישׁ יִרְצֶה" (תהלים, קמז י'). אביזרים המלווים את הסוס ראויים לקודש: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קדֶשׁ לַה' וכו'" (זכריה, יד כ'). בגלל מעמדו הגבוה הסוס משמש כסמל להדגשת כוחו של הקב"ה. למרות כוחו וגבורתו של הסוס אין הוא עומד בפני ה': "סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה ולַה' הַתְּשׁוּעָה" (משלי, כא ל"א). "כָּעֵת בַּמָּרוֹם תַּמְרִיא תִּשְׂחַק לַסּוּס וּלְרכְבו" (איוב, לט י"ח). ייתכן, אם כן, שרבא בחר דווקא בסוס כדוגמה לבעל חיים גאה שלכאורה היה מקום לחשוב שקיימת בו בושת. תשובת הגמרא כפשוטה היא שבעל חיים, יהיה מה שיהיה, איננו מתבייש.
דרך אחרת להסביר את שאלת רבא ואת תשובת הגמרא היא בהתייחסות לבעליו של הסוס ולא לבעל החיים עצמו. מפרש הרשב"א את תשובת הגמרא: "וסוס בר בשת הוא כלומר בר הכי שיתבייש [האדון] בחבלתו". שאלת רבא והתשובה מבוססים על כך שבעלות על סוס ורכיבה עליו מוסיפים ליוקרת האדם. במגילת אסתר אנו קוראים: "יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ" (ו ח'). גם בספרות חז"ל אנו מוצאים שרכיבה על סוס מהווה סממן של כבוד ומותרות. אגב סוגיה העוסקת בשאלה האם "הנאה המביאה לידי מאכל" מותרת למודר (נדרים, לג ע"א) מסתפק רב פפא: "סוס לרכוב עליו, וטבעת ליראות בה, מהו?" מדברי רוב מפרשי הסוגיה עולה שרכיבה על סוס מעלה את יוקרתו של הרוכב וגם כאן מהווה הסוס סמל מעמד וכפי שניתן להסיק מדברי רש"י: "סוס לרכוב עליו - לילך לבית המשתה. או טבעת ליראות בה - בבית המשתה כדי שינהגו בו כבוד והיינו הנאה". הר"ן איחד את שני סמלי הכבוד, הסוס והטבעת:
"סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה מיפסק ומיזיל בארעיה מאי - דמי אמרינן נהי דהקרבת המאכל אליו מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אפי' הכי להקריב עצמו למאכל כמפסק ומיזיל בארעיה כדי שיהיה שם מהרה לאו הנאה המביאה לידי מאכל היא דשאני התם שעשה במאכל עצמו וכן נמי סוס לרכוב עליו ליראות בה כדי שיראה כאדם חשוב כשירכוב על סוס ותהא טבעת על ידו ובשביל זה יתנו לו מנה יפה כי האי גוונא גרמא בעלמא הוא".
בספרות חז"ל אנו מוצאים דוגמאות רבות למעמד רוכבי סוסים בהשוואה לרוכבי חמורים. את דברי אתונו של בלעם מפרש המדרש בעבודה זרה (ד ע"ב) כרצונה לסתור את תירוציו על כך שהוא רוכב על חמור ולא על סוס: "... ואין כל בריה יכולה לכוין אותה רגע חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה ויודע דעת עליון. אפשר, דעת בהמתו לא הוה ידע, דעת עליון מי הוה ידע? מאי דעת בהמתו לא הוה ידע? בעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריה, אמרו ליה: מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא? אמר להו: ברטיבא שדאי ליה. מיד: ותאמר האתון הלא אנכי אתונך וכו'" (ראו עוד במאמר "אמרו ליה: מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא"). "אמר ליה ההוא גוזאה לרבי יהושע בן קרחה: מהכא לקרחינא כמה הוי? אמר ליה: כמהכא לגוזניא ... חזייה דלא סיים מסאניה, אמר ליה: דעל סוס מלך, דעל חמור, בן חורין, ודמנעלי בריגלוהי בר איניש, דלא הא ולא הא דחפיר וקביר טב מיניה"(1) (שבת, קנב ע"א) (תודה לרב דוד כוכב על ההפנייה למקור זה).
ברוח דברים אלו אנו לומדים בגמרא בכתובות (סז ע"ב): "תנו רבנן: די מחסורו - אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו; אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין". בגמרא בגיטין (יד ע"ב) נאמר: "... אמר ליה: בני אדם הללו קרובים למלכות הן? אמר ליה: הן. יש להן סוסים ופרדים שרצים אחריהן? אמר ליה: הן" (על מעמדו של הפרד כתבתי במאמר "יש להן סוסים ופרדים שרצים אחריהן").
קשה להניח שפגיעה בבהמה בזויה כחמור תגרום בושת לבעליה כפגיעה בסוס. גם ראשונים נוספים (ראו להלן) מייחסים את הבושת לבעל הסוס. כדי להבין זאת נדמיין לעצמנו שייך סעודי הרוכב על סוס ערבי שמחירו מגיע לעיתים למאות אלפי דולר ואף יותר בהשוואה לפלח עני הרוכב על חמור. יש להדגיש שאמנם למסקנה, על פי פירוש זה, האדם אינו מתבייש בחבלת סוסו אך הדבר מסביר מדוע לדיון בגמרא נבחר הסוס. החידוש הוא שלא רק בבהמות בזויות אין בושת לאדם אלא אפילו בסוס ה"מכובד".
כאמור, הטענה שהבושת מתייחסת לבעליו של הסוס ולא לסוס עצמו מודגשת בדברי ראשונים נוספים:
"ודע דבירושלמי פרכינן עלה מאי דתני במתניתין, בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד, דכיון דלא מחסר לה בסתר מפני מה הוא נוטל? ומשני מפני צערו שנצטער עמה. ואפשר דתלמודין נמי על מאי דתנן בזמן שבסתר וכו' קא אתקיף: אלא מעתה בייש וכו' פי' דכי היכי דבזמן שבסתר אף על גב שלא נתבייש כלל נוטל חלק אחד מבושתה, הכי נמי בייש סוסתו, אף על גב דלאו בר בשת הוא, כיון דנתבייש הוא, ניתב ליה בשת דכך לי בזמן שבסתר כיון דלא נתבייש הוא במאי דיהבינן ליה בשת כמו בייש סוסתו אף ע"ג דלאו בר בשת הוא דניתן לאדון בשת במכל מקום הרי נתבייש דכל היכא דאיכא צד בשת יהבינן למאן דשייך ליה אף ע"ג דליכא בכל הצדדין ואדרבה בייש סוסתו ניחא טפי דניתב לאדון בשת וכ"ש אי בייש סוסתו בעודו רוכב עליה וכו'" (שיטה מקובצת).
"זה שביארנו שהרוקק בבגדו של חבירו אינו חייב בבשת פירושו אף כשהוא לבוש וכן הדין בבהמה אפילו היה הוא רכוב עליה ומכל מקום ראיתי לקצת מפרשים שכתבו שאם רקק על הבגד כשהוא לבוש חייב בבשת שהרי נתבייש הלובשו וכן בבהמתו אם היה רכוב עליה אף הוא מתבייש בכך והם מפרשים בסוגיא זו אלא מעתה בייש סוסתו של חברו פירוש בעוד שאינו רכוב עליה הכי נמי דבעי למיתב בשת ואף אשתו כבהמתו היא והקשה וכי סוס בר בשת הוא כלומר וכי יש לבעל הסוס בשת בשביל מה שעושין לסוסתו מה שאין כן באשתו שהוא מתבייש בבשתה ואין לומר שמבשתו של סוס הוא אומר כן שאם כן מהו שאמר אלא רקק בבגדו לימא ליה נמי וכי בגד בר בשת הוא אלא שמבעל הסוס הוא אומר וכו'" (המאירי).
דרך שלישית להסבר הנסיון להשוואת בושת אשתו דווקא לבושת סוסתו (שכמובן אינה סותרת את ההצעות הקודמות) היא אולי על פי "פשוטו של מקרא". שיר השירים (א ט'): "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי" (תודה לרב יואל עמיטל שהזכיר לי את הפסוק). כך נוכל להבין מדוע רבא בר רב חנן הקשה ממבייש סוסתו של חבירו ולא סוסו. בכמה מדרשים אנו מוצאים שפרעה רדף אחרי בני ישראל על סוסה נקבה. למשל במדרש זוטא (שיר השירים, בובר, פרשה א):
"ד"א לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. מכאן היה רבי מאיר אומר אף על פי שיצא פרעה בסוסיא נקבה, אף הקדוש ברוך הוא הראה אותו בכסא הכבוד בדמות סוסיא נקבה, לקיים מה שנאמר לסוסתי ברכבי פרעה, ולמה יצא פרעה בסוסיא נקבה, אלא אמר פרעה מי בכל הבהמות שלי קל לרדוף אחרי ישראל, אמרו לו סוסיא שלך מפני שהיתה צבעונין ולא היה כיוצא בה בעולם, לפיכך היו כל הסוסים זכרים רצים אחריה, מיד נטלה פרעה ורכב עליה וכו'".
סוסה ערבית צילם: Ealdgyth
חומר למחשבה
לאחר העלאת מאמר זה למרשתת הגיע לידי ספור מעשה מעניין שאירע לאחד מקוראי המדור, הגר בקבוץ בעמק בית שאן, ואציג אותו כלשונו:
"אשתי ואני בצעירותנו, החלטנו שכלבתנו תתחפש בפורים. הלבשנוה בבגדי תינוק והושבנו אותה בעגלה. הכל התנהל למישרין עד שנכנסנו לחדר האוכל של הקיבוץ והציבור געה בצחוק. הכלבה קפצה מהעגלה והסתלקה למשך שלשה ימים ולא חזרה הביתה אלא שוטטה ברפת. גם כשהתקרבתי אליה היא התנכרה (אגב-כשנולדו שלשת ילדינו הראשונים - בכל פעם כשהתינוק הגיע הביתה עזבה וברחה לקיבוץ בסביבה)".
יש בספור מעין קריאת תגר על התפיסה המדעית המודרנית הרואה בבעלי חיים מערכות מתוכנתות ללא רגש או מודעות. קרוב לוודאי שגם הגמרא אינה סבורה שסוס עלול להתבייש במובן הרגשי של המילה אלא אם כן נפרש "וסוס בר בושת הוא" באופן שונה מעט. ייתכן ואין באמירה זו משום קביעה מוחלטת שסוס אינו מתבייש אלא שבושה של סוס אינה בת תשלומין.
(1) פירוש: אָמַר לֵיהּ הַהוּא גּוֹזָאָה [לו סריס אחד] שהיה מין לְר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה בלשון רמז וגנאי: מֵהָכָא [מכאן] עד למקום קַרְחִינָא כַּמָּה מרחק הָוֵי [הוא]? שרמז לו שהוא קרח. אָמַר לֵיהּ [לו]: כְּמֵהָכָא לְגוֹזַנְיָא [כמו מכאן להרי גוזן] ורמז לו לסריסותו ("גוזא") (ריעב"ץ) ... חַזְיֵיהּ דְּלָא סָיֵים מְסָאנֵיהּ [ראהו המין לר' יהושע שאינו נועל מנעליו], אָמַר לֵיהּ [לו]: כך אומרים: זה הרוכב עַל סוּס מֶלֶךְ. זה הרוכב עַל חֲמוֹר בֶּן חוֹרִין, וּדְמַנְעַלֵי בְּרִיגְלוֹהִי [ושמנעלים ברגליו] הוא לפחות בַּר אִינִישׁ [בן אדם]. דְּלָא הָא [שאינו זה] וְלֹא הָא [זה] זה דַּחֲפִיר וּקְבִיר טַב מִינֵּיהּ [שחפור וקבור טוב ממנו].
מקור עיקרי:
מ. דור, 'החי בימי המקרא המשנה והתלמוד', תל אביב תשנ"ז, עמ' 52-53.
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
