הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מדת חכמים" - סמכות חכמים
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
כתובות קד ע"א
אמר ליה אביי לרב יוסף: אתאי קודם שקיעת החמה - גובה כתובתה, לאחר שקיעת החמה - לא גביא, בההיא פורתא אחילתא?
אמר ליה: אין,
כל מדת חכמים כן היא, בארבעים סאה - טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב - אינו יכול לטבול בהן.
רמב"ם הלכות אישות פרק טז הלכה כג
* ועד כמה תגבה האלמנה העיקר במקום שאין כותבין כתובה, אם היתה בבית בעלה גובה לעולם,
ואם היתה בבית אביה עד ע עשרים וחמש שנה, ואם באה לתבוע אחר עשרים וחמש שנה אין לה כלום, שאילו לא מחלה לא שתקה כל זמן זה, והרי אינה עם היורשים כדי שתאמר נכלמתי מלתבען והן עמי בבית.
הרמב"ם מזכיר את הנאמר בסוגיתנו שגביית הכתובה אפשרית עד 25 שנה ממועד אלמנותה [כך בפשטות].
מהסוגיה משמע שיש כאן דבר תמוה, כיצד ניתן לקבוע שבדיוק עד רגע מסויים - שקיעת החמה של השנה העשרים וחמישה - האשה מוחלת על כתובתה!
אביי כנראה סובר שדברים שנאמרו כהלכה למשה מסיני כדין שיעור מקוה ברור שיש לזה מידה מדוייקת, אבל קשה להבין כיצד נותנים מידה מדוייקת לפסיכולוגיה של האדם שברגע מסויים הוא כבר מוחל על המגיע לו.
ולכן אביי לא מקשה כך על כל מקום שחכמים קבעו איזו מדה וגבול.
ראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוג קלט.
וקצת קשה, מדוע הגמרא ציינה כאן רק את שיעור המקוה כדוגמא עיקרית - ראה בהמשך.
מפאת חשיבות הדברים אני מעתיק מה שכתבתי על מסכת ראש השנה דף יג:
מסכת ראש השנה דף יג:
בגמרא:
אלא: מאי אסיף - קציר, וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה, וקא קרי לה בצאת השנה. -
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש? -
אמר ליה: לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא?
לעיל חכמים הכירו את הטבע של הצמחים / "השתנות הטבעים"?]
כל מדות חכמים כן הוא, בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב - אינו יכול לטבול בהן.
כביצה - מטמא טומאת אוכלין,
כביצה חסר שומשום - אינו מטמא טומאת אוכלין.
שלשה על שלשה מטמא מדרס,
שלשה על שלשה חסר נימא אחת - אינו מטמא מדרס.
הדר אמר רבי ירמיה: לאו מילתא היא דאמרי. דבעו מיניה חברייא מרב כהנא: עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו? אם תאמר דעייל ביד נכרי - +ויקרא כג+ קצירכם אמר רחמנא, ולא קציר נכרי. - ממאי דאקריבו? דלמא לא אקריבו! - לא סלקא דעתך, דכתיב +יהושע ה+ ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. ממחרת הפסח - אכול, מעיקרא - לא אכול, דאקריבו עומר והדר אכלי. מהיכן הקריבו? אמר להן: כל שלא הביא שליש ביד נכרי.
ודלמא עייל ולא קים להו?
- אלא: קים להו, הכא נמי: קים להו.
- ודלמא לא עייל כלל, אבל היכא דעייל ריבעא - בין שליש לפחות משליש לא קים להו! - לא סלקא דעתך, דכתיב +יהושע ד+ והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש, ואי סלקא דעתך דלא עייל כלל - בחמשה יומי מי קא מליא? - אלא מאי - דעייל רבעא או דנקא, אכתי בחמשה יומי מי קא מליא? - אלא מאי אית לך למימר - +דניאל יא+ ארץ צבי כתיב בה, הכא נמי - ארץ צבי כתיב בה.
מבנה הסוגיה:
1.
אלא: מאי אסיף - קציר, וקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרה בחג בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה, וקא קרי לה בצאת השנה. -
חכמים ידעו שכל תבואה שנקצרה בחג הסוכות ידוע שהביאה שליש [מגידולו] לפני ראש השנה וממילא חלים על תבואה זו דיני השנה הקודמת.
1.1
השאלה היא, האם הביטוי "קים להו" פירושו שחכמים ידעו כמו שידעו גם אנשים אחרים - אנשי אדמה.
1.2
או שמא מדובר בעובדה מציאותית-מדעית שחכמים ידעו מכח קבלה ומסורת מהר סיני. והשאלה היא כיצד ניתן לבדוק מבחינה עובדתית את העובדה שקבעו חכמים.
1.3
ואולי אפשר לומר שכוונת הביטוי "קים להו" היא שכך קבעו חכמים מטעמי "נוחיות" [ואולי זו משמעות הביטוי "לא פלוג" בלשון הפרשנים כאן]. וממילא דין זה הוא דרבנן!
1.4
ואולי כמו בסעיף הקודם אלא שהתורה נתנה לחכמים סמכות לקבוע מידות אלה ותוקפם יהיה מדאורייתא.
ונראה שזו כוונת הגמרא בפיסקה לעיל, שכדי לפרש את דרשת הפסוק ש"אסיף" הוא "קציר" ושיהיה לזה משמעות, ניתנה סמכות לחכמים לבאר שכוונת התורה לומר, שאם קוצרים בסוכות סימן שהתבואה "בשלה", וחכמים הגדירו את הבשלות בכך שהתבואה הגיעה לשליש גידולה.
2.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זירא: וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש? -
רבי ירמיה מפרש את "קים להו לחכמים" כאפשרות 1.1 לעיל ורבי ירמיה טוען שזה לא יתכן!
3.
אמר ליה: לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא?
כל מדות חכמים כן הוא, בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב - אינו יכול לטבול בהן. כביצה - מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום - אינו מטמא טומאת אוכלין. שלשה על שלשה מטמא מדרס, שלשה על שלשה חסר נימא אחת - אינו מטמא מדרס.
רבי זירא עונה לרבי ירמיה, שהכוונה היא כמו סעיף 1.4 לעיל, וזו היא משמעות הביטוי "הלכתא" בדברי רבי זירא.
והוא מביא כמה דוגמאות שמסתמכות גם על פסוקים!
4.
הדר אמר רבי ירמיה: לאו מילתא היא דאמרי.
רבי ירמיה חוזר בו משאלתו אבל לא נראה שהוא ממש מסכים לדברי רבי זירא שהרי הוא מביא אסמכתא אחרת:
5.
הדוגמא שהוא מביא גם היא מעניין של "שליש" - לגבי העומר.
כנראה שרבי ירמיה טוען שאולי רק לגבי נושא ה"שליש" חכמים אמנם ידעו את המציאות המיוחדת וידעו להבחין בין שליש לפחות משליש.
דבעו מיניה חברייא מרב כהנא: עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו? אם תאמר דעייל ביד נכרי - +ויקרא כג+ קצירכם אמר רחמנא, ולא קציר נכרי. - ממאי דאקריבו? דלמא לא אקריבו! - לא סלקא דעתך, דכתיב +יהושע ה+ ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. ממחרת הפסח - אכול, מעיקרא - לא אכול, דאקריבו עומר והדר אכלי. מהיכן הקריבו? אמר להן: כל שלא הביא שליש ביד נכרי. ודלמא עייל ולא קים להו? - אלא: קים להו, הכא נמי: קים להו. - ודלמא לא עייל כלל, אבל היכא דעייל ריבעא - בין שליש לפחות משליש לא קים להו! - לא סלקא דעתך, דכתיב +יהושע ד+ והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש, ואי סלקא דעתך דלא עייל כלל - בחמשה יומי מי קא מליא? - אלא מאי - דעייל רבעא או דנקא, אכתי בחמשה יומי מי קא מליא? - אלא מאי אית לך למימר - +דניאל יא+ ארץ צבי כתיב בה, הכא נמי - ארץ צבי כתיב בה.
6.
הגמרא דחתה את הראיה של רבי ירמיה. ממילא יש לחזור לשיטת רבי זירא, וכפי שהסברנו לעיל בסעיף 1.4
7.
חלק מהדברים לעיל אולי מתאימים לנאמר להלן:
קובץ שעורים קונטרס דברי סופרים סימן ו:
7.1
על סוגייתנו - מסכת כתובות דף קד:
א) כתובות דף ק"ד וחכמ"א כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמשה שנים ובגמ' שם א"ל אביי לר' יוסף אתאי קודם שקיעת החמה גובה כתובתה לאחר שקה"ח לא גביא בההיא פורתא אחילתא אמר ליה אין כל מדת חכמים כן היא בארבעים סאה טובל במ' סאה חסר קורטוב אינו טובל ע"כ
וקשה דמה ענין זל"ז דלענין ארבעים סאה דמקוה דהוא מכלל שיעורין שהן הלכה למשה מסיני בודאי השיעור מצומצם בכל שהוא שכך נאמרה ההלכה
אבל לענין עשרים וחמשה שנים דכתובה דהוא מטעם אומדן הדעת של בני אדם שפיר קשיא ליה לאביי ההיא פורתא אחילתיה.
כמו הערתנו לעיל בפתיחה
7.2
גם דברים שנראים לנו כ"טבע" אנושי מקורם ב"תורה מסיני":
ב) והנה ז"ל הרע"ב בריש מס' אבות משה קבל תורה מסיני אומר אני לפי שמסכת זו אינה מיוסדת ע"פ מצוה ממצות התורה כשאר מסכתות שבמשנה אלא כולה מוסרים ומדות וחכמי הנכרים ג"כ חברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חבירו לפיכך התחיל התנא במסכת זו משה קבל תורה מסיני לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכת לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני עכ"ל.
7.3
גם דברים שקשורים למציאות טבעית-ריאלית מקורם בהחלטה של "תורה מסיני":
ג) ונראה דה"ה כל האומדנות שבגמ' לא בדו אותם חכמי הגמ' מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני
וכמו שנאמר בסיני דטריפה אינו חי יותר מי"ב חדש דהוא חק הטבע דבודאי אין להקשות שם ולומר דבסוף י"ב חדש קודם שקיעת החמה הוא יכול להיות לאחר שקיעת החמה אינו יכול לחיות בההיא פורתא מת
דזו אינה קושיא כלל דחוקי הטבע שהוטבעו בתחלת הבריאה בודאי הן מצומצמין בכל שהוא
ועיין בפירוש רש"י בראשית ויכל אלהים ביום השביעי ר"ש אומר בשר ודם שאינו יכול לצמצם עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש אבל הקדוש ברוך הוא שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום עכ"ל
וה"ה לענין כ"ה שנים דתביעת חוב ג"כ הוא חק הטבע מכחות הנפש דעד כ"ה שנים אפשר לו לאדם לשתוק על תביעתו ויותר מכ"ה שנים אינו יכול לשתוק אלא א"כ מחל לגמרי.
ד) ובפ' לא יחפור בבא בתרא דף כ"ג בעי ר' ירמיה רגלו אחת תוך חמשים ורגלו אחת חוץ לחמשים מהו ועל דא אפקוהו לר' ירמיה מבי מדרשא
ועיין שם בתוס' פירוש רבינו תם דמשום הכי אפקוהו משום דמדדה אינו מדדה כלל יותר מחמשים אמה אפילו רגלו אחת דכל מדות חכמים כן הוא עכ"ל
והיינו שראו משאלת ר' ירמי' שהוא מפקפק בשיעורי חכמים לומר שאינן בצמצום ובאמת הן בצמצום גדול
הסוגיה בראש השנה שהובאה לעיל
וכן הוא בפ"ק דר"ה ראש השנה דף י"ג א"ל ר' ירמיה לר' זירא וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש א"ל ליה לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא [ופרש"י לפקפק בשיעורי חכמים] כל מדות חכמים כן הוא במ' סאה טובל בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול וכו' דטעמא דארבעים סאה הוא משום דבעינן מים שכל גופו של אדם בינוני עולה בהן בבת אחת וקיבלו חכמים מסיני דכך היא מדת אדם בינוני ארבעים סאה לא פחות ולא יותר
וכן הא דכביצה מטמא טומאת אוכלין משום דבעינן אוכל הנאכל בבת אחת וקיבלו חכמים הל"מ מסיני דכך היתה בריאתו של אדם דאין בית הבליעה שלו מחזיק יותר מביצת תרנגולת.
הערה: בכל האמור בנושא זה, מדוע אף אחד לא הזכיר את ענין גובה הסוכה, שעד 20 אמה כשרה, וקצת למעלה כבר פסולה, והנימוק של רבה [סוכה דף ב]: "עד עשרים אמה אדם יודע..."
7.4
אמנם יש אומרים שכמה מהעניינים לעיל הם מטעם "לא פלוג", כלומר, חכמים קבעו שיעור מוגדר כי אי אפשר אחרת:
המשך דבריו:
ה) אלא דצ"ע בפירש"י שכתב כל מדות חכמים כן הוא העמידוה יתד ולא תמוט עכ"ל ולכאורה כונתו דהוא מטעם לא פלוג
ויותר נראה כן מדברי הרשב"א ר"פ חזקת הבתים בבא בתרא דף כ"ט הובא שם בשיטה מקובצת וז"ל הא דאקשי ליה אביי לרבא אלא מעתה הני דבי בר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמיצרא ה"נ דלאלתר הוי חזקה וכ"ת ה"נ א"כ נתת דבריך לשיעורין תמוה לי דאדרבה מה"ט ה"ל למימר דבי בר אלישיב לא נחזיק עלייהו בבציר מתלת משום דכל מדת חכמים כך היא שמתקנים על דרך הרוב ועל דרך הכלל לא על דרך הפרט
בארבעים סאה טובל מים שכל גופו של אדם עולה בהן בארבעים סאה פחות קורטוב אינו טובל ואפילו קטן שכל גופו עולה בעשרים סאה עכ"ל
ומשמע מדבריו דהא דאין טבילה בפחות מארבעים סאה לקטן הוא מטעם לא פלוג ולפי"ז אינו אלא מדרבנן, אבל מדאורייתא עלתה לו טבילה לקטן בפחות מארבעים סאה
ותימה גדולה לומר כן וצ"ע מאוד.
7.5
במסכת חגיגה דף יא עמוד א מוזכר עניין 40 סאה במקוה "שיערו חכמים" - רמז קל מהתורה!
הביטוי "שיערו חכמים" 4 מופעים בש"ס בלבד.
8.
חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף יג עמוד א
כלעיל בסעיף 7.4:
א"ל ר' ירמיה וכו'. פי' וכי קים להו לרבנן כל כך בשיעורא דאילו הוה פחות משליש כלל אינה נקצרת בחג, עד שסמכו בזה לחלק בכמה דינין בין שליש לפחות משליש.
א"ל לא אמינא לך לא וכו'. כלומר לפקפק בשיעורי חכמים כמו שאומר דברים חיצונים.
כל שיעורי חכמים כך הם.
פי' על כל פנים כל מדות חכמים כך הם שאי אפשר לדקדק בשיעורם על השיעור הצריך ממש לא פחות ולא יתר,
ואם באנו לדקדק כן אי אפשר לתת שום שיעור ידוע לשום דבר כי לעולם היה לאדם יכולת לדקדק ולומר בכל שיעור שאין מעלה ומוריד בו לפחות או להוסיף ממנו משהו ונמצאו כל השיעורין מתבטלין וכדמפרש ואזיל ממקוה וטומאת אוכלין.
8.1
כלעיל בסעיף 7.3:
הדר אמר וכו'. דודאי קים להו כלומר שזה דבר טבעי הוא ואפשר להעמידו על שיעור דבר מצומצם לא פחות ולא יותר.
9.
מקור נוסף - שבת דף פה
בגמרא:
וקים להו לרבנן דחמשא בשיתא לא ינקי מהדדי.
ומנלן דהא דקים להו לרבנן (דחמשא בשיתא) מילתא היא –
דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: (מאי) דכתיב +דברים יט+ לא תסיג גבול רעך [אשר גבלו ראשונים] - גבול שגבלו ראשונים לא תסיג.
מאי גבלו ראשונים? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב +בראשית לו+ אלא בני שעיר החרי ישבי הארץ; אטו כולי עלמא יושבי רקיע נינהו?
אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ שהיו אומרים:
מלא קנה זה - לזית,
מלא קנה זה - לגפנים,
מלא קנה זה - לתאנים,
וחרי - שמריחים את הארץ,
וחוי - אמר רב פפא: שהיו טועמין את הארץ כחויא.
רב אחא בר יעקב אמר: חרי - שנעשו בני חורין מנכסיהן.
רש"י מסכת שבת דף פה עמוד א:
ומנא לן דהא דקים להו לרבנן - בשיעור יניקה מילתא היא למיסמך עלה, ולומר בקיאין הן החכמים בעבודת אדמה, לידע כמה יונקים, שלא תתמה לומר: מי הודיע לבריות שיעור יניקה, ואיך יוכלו לעמוד על כן.
גבול רעך - ליטע סמוך למיצר, להכחיש קרקעו כשיעור אשר גבלו הראשונים, ומי הם ראשונים - אמוריים וחויים, שהיו בקיאים בכך, כדאשכחן בבני שעיר.
9.1
מהגמרא ומרש"י משמע שהגמרא שואלת מי נתן סמכות לחכמים שידיעותיהם בעולם החקלאות יחייבו מדאורייתא באיסור כלאיים. [הידע קשור להגדרת העירוב בין הזרעים ומתי כל זרע יונק מחברו.] – קשור אולי לנושא של "שינוי הטבעים" [גם שם חכמים משנים את הדין לאור ידיעותיהם בחכמת הטבע, ולא מידע שלהם שקיבלו במסורת אבות או מתוך סמכותם לפרש פסוקים]
9.2
ראה ב"מתיבתא", הערה ה [בשם הריטב"א], שהיה ידוע לבעלי הגמרא ["עורך הגמרא" או אפילו לחכמי בית המדרש שבו דנו בסוגייתנו], שחכמים - "רבנן" - ידעו את שיעור היניקה על פי חכמת הטבע ולא בדרכי לימוד וקבלת התורה, ולכן שואלת הגמרא האם אפשר לסמוך על זה בדיני תורה של כלאים. והגמרא מביאה על כך הוכחה מהפסוק, שהתורה נותנת הרשאה מפורשת לחכמים להכריע על סמך ידיעותיהם בטבע על שיעור היניקה של הצמחים לצורך קביעת דיני כלאיים. הפסוק הוא: "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים", והגמרא מייחסת זאת לקביעת חכמים [="ראשונים"] של שיעור יניקת הצמחים שיש בהם משום "הסגת גבול" – ויש מחלוקת ראשונים האם מדובר רק לגבי "גזל" או שהפסוק מכוון באופן ישיר גם לגבי כלאיים ["מתיבתא", הערה ח], שיש להסיג את הזרעים באופן שלא יינקו מהזרעים האחרים
9.3
וקצת קשה: הרי בש"ס יש דינים רבים שחכמים קובעים פרטי דין שיש בהם השלכות לדיני תורה למרות שמקור אותם דינים הוא מסברא או מידיעה "חיצונית" של חכמים ללא קשר לפסוקי התורה, ומדוע דווקא בסוגייתנו הגמרא שואלת זאת?
ואולי ניתן לומר שזוהי ממש שאלת הגמרא: האם חכמים עצמם קבעו שידיעותיהם הכלליות בחכמת הטבע יחייבו מדאורייתא. אין השאלה אם יש להם סמכות לקבוע זאת, אלא השאלה היא, האם אמנם הם עצמם התכוונו לכך.
