הסתכלות והרהור
סנהדרין מה ע"א
"וכי תימא, אתי לאיגרויי באחרנייתא, האמר רבה: גמירי, אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות".
מהסוגיה עולה שלמסקנה זו דעת כולי עלמא.
היוצא שאין איסור בהסתכלות שמביאה לידי 'הרהור' לכשעצמו, אלא רק כשיש חשש שיחטא עם אותה האשה שראה. ולכאורה הוא הדין בציור או בתמונה שלה אחר שמתה, גם אם אינו צנוע.
ולאו דוקא במה שעיניו רואות, אלא הוא הדין אם שמע את קולה של אותה אשה, שכן אמר שמואל: "קול באשה ערוה" (מסכתות ברכות דף כד ע"א: וקידושין ע ע"א), כלומר שדין קול כדין מראה. ובמסכת מגילה דף טו ע"א אמרו: "תנו רבנן: רחב בשמה זינתה, יעל בקולה", ופירש המהרש"א: "שעל ידי דיבורה וקולה תבעה סיסרא לזנות".
וקשה, הרי אמרו במסכת עבודה זרה דף כ ע"א: "ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה".
בשלמא רישא, איירי באשה ידועה. וכן "בבגדי צבע של אשה" ניחא, שהרי משום כך אמר רב פפא שם: "ובמכיר בעליהן". אלא מה החשש בהסתכלות בחמור ובחמורה?
אלא שאמרו במסכת נדה דף יג ע"ב: "אמר רב: המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי. ולימא אסור? דקמגרי יצר הרע אנפשיה. ורבי אמי אמר: נקרא עבריין, שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך... אמר רבי אמי: כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כתיב הכא (בראשית לח) וירע בעיני ה' וכתיב התם (תהלים ה') כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע".
מסוגיה זו עולה, שהאיסור הוא דוקא כאשר בא לכלל קישוי, דוקא בכהאי גוונא נקרא "דקמגרי יצר הרע אנפשיה" (הובא להלכה בשו"ע או"ח שז, טז). ומשום כך אסרו הסתכלות בפנויה דוקא באשה נאה. והחשש הוא משום (מסכתות עבודה זרה דף כ ע"ב; וכתובות דף מו ע"א) "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". וכן דברי רבי אמי על המביא עצמו לידי הרהור הם בכהאי גוונא, שכן הפסוק שהביא: וירע בעיני ה', איירי על אונן שנאמר עליו בפסוק שלפני כן: וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו.
