הרב ירון בן-דוד
בארות יצחק

האם מותר לנשים ללמוד תורה?

סוטה כא ע"ב

המשנה בפרקנו מביאה מחלוקת (שכבר הובאה גם בגמרא בעבר) האם זכותה של אשה יכולה להציל אותה מהעונש הצפוי לה כשתשתה מהמים המאררים. ר' שמעון סובר שאין זכות תולה במים המרים, אבל חכמים סוברים שכן. ומכאן הגיעו בן עזאי ור' אליעזר לשתי מסקנות הפוכות:
 

1. משנה מסכת סוטה פרק ג משנה ד

אם יש לה זכות היתה תולה לה. יש זכות תולה שנה אחת, יש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שלש שנים. מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. רבי אליעזר אומר כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות. רבי יהושע אומר רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. הוא היה אומר חסיד שוטה ורשע ערום ואשה פרושה ומכות פרושין הרי אלו מכלי עולם:

הגמרא מנמקת את דעתו של ר' אליעזר כך:
 

2. תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כא עמוד ב

ר' אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות. תיפלות ס"ד? אלא אימא: כאילו למדה תיפלות. א"ר אבהו: מ"ט דר"א? דכתיב: 'אני חכמה שכנתי ערמה', כיון שנכנסה חכמה באדם - נכנסה עמו ערמומית. ורבנן, האי 'אני חכמה' מאי עבדי ליה? מיבעי ליה לכדרבי יוסי בר' חנינא, דא"ר יוסי בר' חנינא: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן, שנאמר: 'אני חכמה שכנתי ערמה'.

ר' אליעזר היה קיצוני מאוד בדעתו, עד כדי כך שמספר התלמוד הירושלמי שהוא היה מוכן לאבד ממון רב – ואף יותר מכך – ובלבד שלא ללמד נשים תורה:
 

3. תלמוד ירושלמי מסכת סוטה פרק ג הלכה ד

מטרונה שאלה את רבי אליעזר: מפני מה חטא אחד במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות? -אמר לה: אין חכמתה של אשה אלא בפלך, דכתיב "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו". אמר לו הורקנוס בנו: בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה? אמר לו: יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים.

אגב, כמדומני שבית הספר הראשון של הציבור הדתי לאומי שלימד גמרא לבנות מלבד בתי הספר הקיבוציים היה בית ספר 'פלך' בירושלים. לא בדקתי את זה, אבל אולי זו הסיבה שהם קראו כך לבית הספר...

בן עזאי חולק שם על המימרא הזו, והוא סובר שדוקא חייבים ללמד את הבת תורה. הסיבה לכך היא שאשה שתלמד את דיני הסוטה תדע שגם אם היא טמאה והמים לא הרגו אותה, יש סיבה לכך: זכויות אחרות שיש בידיה הצילו אותה. אך ר' אליעזר חולק על זה ואומר שאסור ללמד את הבת תורה. יש להדגיש שר' אליעזר אינו מדבר על גמרא או משנה אלא אפילו על תורה!

ישנה, אם כן, מחלוקת, בין ר' אליעזר לבן עזאי, ולפי לשון הגמרא זה לא רק בן עזאי אלא חכמים, האם מותר לנשים ללמוד תורה או לא. לפי כל כללי הפסיקה (יחיד ורבים הלכה כרבים. ר' אליעזר הוא מנודה ואין הלכה כמותו) פשוט שההלכה צריכה להיות כבן עזאי שמצוה ללמד את הנשים תורה. אבל לא כך פוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך:
 

4. רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א

אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות, במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות.

כך פוסק להלכה גם השו"ע:
 

5. שולחן ערוך יורה דעה סימן רמו סעיף ו

אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל לא כשכר האיש, מפני שאינה מצווה ועושה. ואע"פ שיש לה שכר, צוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תיפלות (פי' דבר עבירה). בד"א בתורה שבע"פ; אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם מלמדה אינו כמלמדה תיפלות.
הגה: ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. ואשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה, ומ"מ אם עוזרת לבנה או לבעלה שיעסקו בתורה, חולקת שכר בהדייהו.

מדוע פסקו הרמב"ם והשולחן ערוך בניגוד לכל כללי הפסיקה? יתרה מזו, לכאורה ניתן להוכיח נגד דעתו של ר' אליעזר מהתלמוד הירושלמי:
 

6. תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ג הלכה ד

תני: זבין וזבות נדות ויולדות קורין בתורה ושונין מדרש והלכות והגדות.

ממקור זה מוכח שאפילו בזמן טומאתן רשאיות הנשים ללמוד תורה, ואין כאן דיון מבחינת לימוד תיפלות, אלא רק מצד הטומאה. ואולם, בתלמוד הבבלי, הברייתא הזו מצוטטת באופן שונה, שאינו משמש ראיה:
 

7. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כב עמוד א

הזבים והמצרעים ובאין על נדות - מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות

ניתן לומר שזו בדיוק הסיבה שלא פסקו כר' אליעזר, שהרי התלמוד הבבלי מביא את הברייתא אחרת מהירושלמי, ואולי יש כאן מחלוקת בין התלמודים האם לפסוק כר' אליעזר או לא, ואנו פוסקים כמו התלמוד הבבלי. החיד"א נותן נימוקים נוספים לכך שהפוסקים פסקו כר' אליעזר:
 

8. ברכי יוסף (הרב חיים יוסף דוד אזולאי, המאה ה-18, ירושלים), יו"ד סימן רמו אות ז

ואף דקיימא לן דאין הלכה כר' אליעזר דשמותי הוא, ואם כן הוה ליה לפסוק כבן עזאי, ומה גם דתלמודא נקט לה בלשון 'רבנן'... מכל מקום פסקו הרמב"ם והטור וסיעתם כר' אליעזר משום דסברי דר' יהושע דאמר במשנתנו רוצה אשה וכו' נושא משך סברת ר' אליעזר... ותו דבירושלמי התם אמרו דבן עזאי דלא כר' אלעזר בן עזריה דאמר אם הנשים באות לשמוע וכו' ולא עוד אלא דר' אלעזר דרשה בשבת שלו במושב זקנים ומסתמא משמע דכולהו רבנן הכי סברי.

החיד"א רומז לדברי הגמרא בירושלמי שאומרת שבן עזאי חולק על ר' אלעזר בן עזריה, ור' אלעזר בן עזריה אמר את הדברים בקהל רב, ולכן חזקה עליו שזו ההלכה:
 

9. תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק א הלכה א

מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר חסמא שהיו מהלכין מיבנה ללוד והקבילו ר' יהושע בבקיעין. אמר להן: מה חדוש היה לכם בבית המדרש היום? אמרו לו: הכל תלמידיך ומימיך אנו שותים. אמר להן: אעפ"כ, אי איפשר לבית המדרש שלא יהא בו דבר חדש בכל יום. מי שבת שם? אמרו לו: ר' אלעזר בן עזריה. מה היתה פרשתו? -'הקהל את העם האנשים והנשים והטף' פתח בה אמר הואיל והאנשים באין ללמד, והנשים לשמוע, הטף למה בא? אלא כדי ליתן שכר למביאיהן. אמר להן: אין הדור יתום שר' אלעזר בן עזריה בתוכו אתיא דר' אלעזר בן עזריה דלא כבן עזאי דתנינא תמן מיכן אמר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה.

שיטתו של ר' אלעזר בן עזריה אפילו ברורה יותר בברייתא הבאה, שגם אותה אמר בקהל רב ולא פחד מלהיות לא 'פוליטיקלי קורקט':
 

10. מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק יח הלכה ח

ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה בישיבה, פתח ואמר, "אתם נצבים היום כולכם... טפכם נשיכם". - אנשים באים לשמוע, נשים כדי לקבל שכר פסיעות, טף למה בא? - כדי ליתן שכר למביאיהן.

בכל אופן, הסיבה לאיסור זה, ע"פ השו"ע, היא בגלל שאשה אינה פנויה ללמוד, ומוציאה את דברי התורה לדברי הבאי. בנוסף לכך הביאו פוסקים רבים את הבעיה של איסור ללמוד תורה בעודה נדה, אך הוכיחו שאין בכך כל איסור (עיין בתשובת דברי יציב המצוטטת בהמשך).

כמובן שעם עליית מעמדה של האשה בעולם כולו, גם השאלה האם פנוי לבה ללימוד או לא השתנה. לכן עם השנים השתנו לחלק מהפוסקים גם הגדרים האלה. פוסקים רבים התלבטו בשאלה מנין חילק הרמב"ם בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, בעוד בגמרא לא מצינו חילוק כזה. אבל אולי יש כאן הדרגה עם עליית מעמד האשה, ואם כן, היום הגיע הזמן לעלות מדרגה נוספת. כיום גם בחוגים חרדיים (אם כי לא בכולם) מלמדים את הבנות משנה, למרות שלפי השו"ע אין הבדל בין משנה לגמרא. החפץ חיים בליקוטי הלכות במסכת סוטה מבדיל בין הימים ההם, שקבלת האבות היתה חזקה מאוד, לימינו, ואומר שהיום יש חובה ללמד תורה שבכתב ומוסר וכו'. וכך כותב החפץ חיים:
 

11. חפץ חיים (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-19, ליטא), לקוטי הלכות, סוטה כא, ב

ונראה דכל זה דוקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות היה חזק מאוד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שדרכו אבותיו, כמאמר הכתוב 'שאל אביך ויגדך', בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה ותסמוך בהנהגה של אבותיה הישרים. אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאוד מאוד, וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בודאי שמצוה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל כגון מסכת אבות וספר מנורת המאור וכדומה, כדי שיתאמת אצלן ענין אמונתנו הקדושה, דאם לא כן עלול שיסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על כל יסודי הדת חס ושלום.

החפץ חיים אמנם לא התיר ללמוד תורה שבעל פה באופן גורף, אך הוא כבר הבדיל בין הדורות הראשונים לדורות הבאים, ומכאן יש פתח לפוסקים שהתירו לאשה ללמוד תחומים רבים. יש לציין שהחפץ חיים מדבר על חיוב ללמד את הבת, ולא על היתר לבת עצמה ללמוד.

בדור האחרון, בעיקר בזרם הציוני-דתי, התפתח מאוד גם לימוד הגמרא לנשים – אם כי לא באופן גורף כמו אצל הבנים, ואולי הסיבה היא באמת תחומי התעניינות שונים, שהאשה נוטה יותר אל הרגש ואל לימוד התנ"ך והמחשבה, ואילו האיש נוטה יותר אל השכל ואל הגמרא והפלפול.

ואולם, לא כולם הסכימו עם דבריו של החפץ חיים, ובעיקר לא אצל החסידים. בשו"ת דברי יציב לאדמו"ר מקלויזנבורג (צאנז), הוא מתנגד מאוד ללימוד תורה שבע"פ לנשים גם היום. כל מה שהתיר הוא רק כדי שידעו איך להתנהג, ולצורך כך יש ללמוד צאינה ראינה, מנורת המאור, פוקח עוורים וכדומה. באותה הזדמנות הוא אוסר גם על לימוד מחשבה וקבלה – והכל בחדא מחתא. וגם תורה שבכתב התיר רק בדיעבד לנשים:
 

12. דברי יציב (ר' יקותיאל יהודה הלברשטאם, המאה ה-20, נתניה) חלק יו"ד סימן קלט

אבוא בזה במה שראיתי בדבריו בענין ללמד תורה לנשים, והנה תמה אני ולא אדע דמי הוא זה, יהיה מי שיהיה אף אם גובה ארזים גבהו ושיאו עד לשמים יעלה, שיכול לסטות בככלשהו מפסק ברור בש"ס ובשו"ע, ומוסכם מכל הפוסקים, שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד וכו', וכל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות, ואיך אפשר לעשות ח"ו מתיפלות גדר לאמונה קדושה ופרישות.
ועוד הנלע"ד בזה לפמ"ש הרמ"א באו"ח סי' פ"ח, יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לביהכ"נ או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר, וי"א שמותרת בכל וכן עיקר, אבל המנהג במדינות אלו כסברא הראשונה עיי"ש, ואם כך לתפלה, ולענין ברהמ"ז עיין שם במג"א סק"ב, כל שכן לתורה שאינה בת חיובא כלל...
וידוע שכמה גדולי ישראל מדורות שלפנינו חיברו ספרים מיוחדים לנשים, כמו מהר"י אבוהב (צ"ל ר' יעקב אשכנזי. יב"ד) שחיבר את הצאינה וראינה, וכן ספר מנורת המאור העתיקו לעברי טייטש, ואא"ז בעל ישמח משה חיבר הל' נדה בעברי טייטש לנשים ונדפס בכמה סידורים, והרב האמצעי מליובאוויטש חיבר פוקח עורים, ולא עלה על דעתם לעשות בתי"ס לבנות לתורה שבכתב ותורה שבע"פ וללמדם ספרי חז"ל כנתינתם, כי אם ספרים מיוחדים כנ"ל, להכניס בהם אמונה פשוטה בהשי"ת ותורתו, ושידעו הדרך ילכו בם והמעשה אשר יעשון. וזו היתה דרך אבותינו ורבותינו הקדושים.
ומה מאד רע עלי המעשה שנפרץ הדבר כעת עד כדי כך שמלמדים ספרי חקירה לנשים שדעתן קלות, שכידוע היו גדולי ישראל מתנגדים בכל תוקף ללימוד זה גם לת"ח ולומדים. ועיין בספר אור החיים למהר"י יעב"ץ מגולי ספרד מה שהרעיש בזה, והעיד [בפ"ב וסופ"ה] שבגלות ספרד אלו שלמדו מחקר לא יכלו לעמוד בנסיון ונשתמדו רח"ל, ופשוטי העם באמונתם הטהורה והנשים באמונתם הפשוטה עמדו ומסרו נפשם על קדושת השי"ת עיי"ש. וגם בזמן הרמב"ם היתה התנגדות גדולה ללימוד החקירה כידוע, ועיין בתשובות הרשב"א ח"א מסי' תי"ג ואילך כמה תשובות ארוכות בזה. ומכ"ש לנשים שבזמנים עברו לא היה עולה על הדעת בכזאת. ומעיד אני עלי שמים וארץ שבאו לפני כמה בתולות הלומדות בבתי"ס חרדים למאד, ובכו לפני במר נפשם ליתן להם עצות יען נתעוררו להם רח"ל ספקות ודעות זרות באמונת השי"ת ותורתו רח"ל, ע"י שלמדו עמהם מדעות אריסטו וכדו' לזה, ואינן יכולות להתגבר על דברי הכפירה שניטעו בלבותם. ובאמת היו צריכים לצווח ככרוכיא ע"ז עד שיתבטל הדבר.
היה קשה עלי מאד לצאת מגדרי, אך לא אוכל לעצור במילין. ולדעתי זה יסוד ושורש להצלת הדור כשהחושך יכסה ארץ וטומאה בוקעת ועולה. ואין להביא ראיה מנשים קדושות שלמדו לעצמם שידעו ואמדו בעצמם, משא"כ לעשות כלל לרבים בדור שפל זה, וח"ו לפרוץ ולסטות מפסק הברור בש"ס ובשו"ע שאסור ללמדם תורה.
בעת חתימתי עלה בדעתי שזה שאחז"ל [מו"ק י"ז ע"א] אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו וכו', ותמהו דמי עלה לשמים וראה מלאך לידע הסימן. ולפענ"ד שאם הרב דומה למלאך שאין בקי בהויות עולם הזה ובדורות שלמטה, ופוסק תמיד כתורה מן השמים שנמסרה לנו מסיני וע"י חכז"ל דור אחר דור בלי שינוי כ"ש, אז יבקשו תורה מפיהו דייקא, שנדע רק מה שקבל מרבו עד משה מפי הגבורה ודו"ק.

וכשהוא נשאל על דעתו על מה שכתב החפץ החיים, הניף ידו שוב האדמו"ר לאסור:
 

13. דברי יציב (ר' יקותיאל יהודה הלברשטאם, המאה ה-20, נתניה) חלק יו"ד סימן קמ

והנה לסניף בעלמא צירפתי מדברי הרמ"א באו"ח סי' פ"ח... אבל עיקר דברי היה שאי אפשר להזיז פסק מפורש... שאסור ללמדם תורה שבע"פ וכאילו מלמדם תיפלות...
ומ"ש מהגאון הצדיק הכהן הגדול מאחיו בעל החפץ חיים זי"ע. אנכי הכרתיו קודם שידע ממנו מכ"ת, וידעתי גודל ערכו ומעלתו, ואין החפץ חיים זקוק לאפטרופוס על גדלותו וקדושתו, ומי לא יחרד לגאונותו ופסקיו, אך תורה היא ואמת כתיב בה והאמת ניתן לכל לומר דעתו באמת ודעת רבותינו ואבותינו הק' שלא רצו לזוז סטיה קלה ממה שמוסכם להלכה בשו"ע הנ"ל לאיסור. ומה מחרידים דברי הירושלמי המובאים בתוס' בסוטה כ"א ע"ב ד"ה בן עזאי, א"ל ישרפו ד"ת ולא ימסרו ד"ת לנשים...
ואם נאמר נשתנו הדורות יבואו ח"ו תלמידים שלא שמשו כל צרכן בעוה"ר ויאמרו גם על דין אחר בשו"ע שנשתנו הזמנים, ולזה אמרו "חכמים הזהרו בדבריכם", חכמים דייקא דלחכמי המשנה דיבר התנא, שמא וכו' הבאים אחריכם. וכבר כתבתי אליו פעם בענין כזה. ולא דברתי ממגרעות בתי לימוד אלו או אלו, ורק באתי לברר הלכה של תורה, ובהלכה הש"ס והראשונים והשו"ע יהיו לנגד עינינו.
וגם החפץ חיים שהביא כ"ת, והוא בלקוטי הלכות על סוטה שם, כפי מה שעיינתי בדבריו נראה שההערה שלו קאי על תורה שבכתב דייקא שאין ללמדה לכתחלה, וכפי שמציין שם, והזכיר מדברי מנורת המאור שגם אני הזכרתי בתשובתי. ובמוסרי חז"ל ממס' אבות שהזכיר שם, ג"כ לא ביאר באיזה אופן, דאפשר שבדרך העתקה וליקוט ענינים במיוחד בשבילם, וכאשר רמזתי במכתבי בדרך הלימוד בשבילם בדינים במצוות דידהו ועניני אמונה מה שההכרח ללמדם, אבל סתם על תורה שבע"פ לא דיבר החפץ חיים כלל. ולחנם כתב כ"ת בלשונו שלפלא על שני גדולים שהיה בהעלם מהם דברי החפץ חיים ז"ל ולא הביאוהו כיסוד נאמן לסברתם, כי המה ג"כ הבינו בליקוטי הלכות כמ"ש, וז"ב.

גם הרב משה פיינשטיין התנגד ללמד משנה לבנות, והוא כותב שזה דבר פשוט:
 

14. אגרות משה (ר' משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) חלק יו"ד ג סימן פז

הנה בדבר שנמצאו בתי ספר לילדות ולנערות שנקראו בשם בית יעקב וכדומה שרוצים ההנהלה והמורים ללמוד עמהן משניות, הנה הרמב"ם פ"א מהלכות ת"ת הי"ג פסק כר"א בסוטה דף כ' ע"א שאין ללמד לבנות תורה אך הוא מחלק שכאילו מלמדה תפלות הוא בתורה שבע"פ ובתורה שבכתב אינו כמלמד תפלות אך שלכתחלה גם זה אין ללמד, עכ"פ משניות שהוא תורה שבע"פ צוו חכמים שלא ילמדום והוא כאילו למדום תפלות, ולכן צריך למונעם מזה ורק פרקי אבות משום שהוא עניני מוסר והנהגות טובות יש ללמדם בהסבר לעוררן לאהבת תורה ולמדות טובות, אבל לא שאר המסכתות ומתוך הפשיטות אקצר וגומר בברכה לכתר"ה שירביץ תורה ויראת שמים לעולם. ידידו, משה פיינשטיין.

גם דברי החפץ חיים, אם כן, לא היו מוסכמים על כל הפוסקים. אבל כמובן שהבנות שבהם עוסקים האדמו"ר מקלויזנבורג והרב משה פיינשטיין אינן בנות שלומדות רפואה באוניברסיטה או שעובדות כעורכות דין וכדומה, אלא בנות שלא לומדות שום מקצוע לעומק - וגם לא תורה. לא ברור כיצד הם היו פוסקים לבנות שלנו...

בכל אופן, בדברי החפץ חיים ראינו סברא לחלק בין הדורות הקודמים לדורנו. בנוסף לסברא זו, יש שהתירו ללמד תורה שבע"פ על סמך דיוקים מהמקורות שעסקו דוקא באב המלמד את בתו, ולא בבת שמעוניינת בעצמה ללמוד:
 

15. תורה תמימה (ר' ברוך הלוי עפשטיין, המאה ה-19, רוסיה הלבנה), דברים יא, יט, אות מח

והנה ראינו להעתיק כאן בסוף הענין מספר עתיק יומין יקר המציאות הנקרא מעין גנים, ומחברו ר' שמואל ב"ר אלחנן יעקב הרקוולטי. מה שכתב אל אשה חכמה אחת בנידון היתר תלמוד תורה לנשים, וזה לשונו בהמשך הדברים:
ומאמר חכמינו "כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות", אולי נאמר כשהאב מלמדה בקטנותה, שגם במעלליה תתנכר אם זך ואם ישר פעלה, דוודאי כי האי גוונא איכא למיחש שרוב הנשים דעתן קלות מבלות זמנן בדברי הבאי, וכרובן כן חטאו מקוצר רוח, אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה מלאכת ה' מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה' תשכונה במקום קדשו כי נשי מופת הנה. ועל חכמי דורן לאדרן להדרן לסדרן לחזק ידיהן ולאמץ זרועותיהן... עשי והצליחי ומן השמים יסייעוך".

ולא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה שעמד לחדש דין מחודש זה בסברא בעלמא.

דברים דומים הובאו כבר בפרישה:
 

16. פרישה (ר' יהושע ולק כ"ץ, המאה ה-16, פולין), יורה דעה סימן רמו ס"ק טו

אבל אם למדה לעצמה אנו רואין שיצאה מהרוב ולכך כתב לעיל שיש לה שכר ורצונו לומר אם למדה התורה על מכונה שאינה מוציאה לדברי הבאי. אבל האב אינו רשאי ללמדה דדילמא תוציא דבריה לדברי הבאי, כי הוא אינו יודע מה שבלבה.

אגב, לגבי ה'פרישה': הספר הוצא לאור ע"י בנו עשרים ואחת שנה אחרי פטירתו, ובהקדמה כותב הבן על אמו, אשת המחבר, שהיתה גם היא למדנית מופלגת, וחיה חיי סיגוף מיוחדים, ואף חידשה שתי הלכות בעניין הדלקת נר של יום טוב.

ה'ציץ אליעזר' מתיר גם תורה שבכתב וגם תורה שבע"פ, ועוד הוא מוסיף שיש להן שכר על כך. הוא מביא חילוק של המהר"ם אלשקאר בין שכר סגולי לשכר גמולי בלימוד התורה. השכר הגמולי הוא על כך שהאדם מקיים את ציוויו של הקב"ה, ואילו השכר הסגולי הוא על עצם לימוד התורה. וכך כותב הרב ולדינברג:
 

17. ציץ אליעזר (ר' אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ירושלים) חלק ט סימן ג

יש מקום לחלק בכזאת גם בנוגע בלימוד תורה של נשים, ולומר, דשכר סגולי אמנם ליכא להם בזה בהיות שאינם מצוים על הלימוד וכדממעטינן ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם, דשכר סגולי שייך רק למי שמצווה ועומד על כך דאזי דבק השכר הסגולי בפועל הטוב ומושך על עצמו שפע אלקי וחיות רוחני, אבל שכר גמולי שפיר יש גם לנשים בלימוד תורה, דזהו תשלום שכר עבור עשיית טוב וכאילו כביכול עבור עשיית עבדות לה' בהיות שלומדת בכוונה כדי לידבק בתורתו ובכדי לדעת הדרך אשר תלך בה והמעשה אשר תעשה לטוב לה בזה ובבא. ויש לומר דזהו איפוא גם כוונת הרמב"ם במ"ש דיש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, והיינו דאין לה אמנם עבור כן שכר - סגולי אבל שכר - גמולי שפיר יש לה.
מכל האמור התבררה לנו שפיר ההלכה של לימוד תורה לנשים שבכתב ושבע"פ וברכתן על כך וכן ישוב המנהג בזה, באופן שמנהגן של ישראל תורה.

ידועים סיפורים רבים על נשים למדניות. בדרך כלל מביאים את סיפורה של ברוריה אשתו של ר' מאיר שכולם יודעים שהיתה יודעת ספר. אבל משום מה מעטים יודעים את סוף הסיפור, שדוקא לא מחזק את הדעה שמותר לנשים ללמוד תורה:
 

18. רש"י מסכת עבודה זרה דף יח עמוד ב

מעשה דברוריא - שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים (קדושין דף פ:) נשים דעתן קלות הן עלייהו ואמר לה חייך סופך להודות לדבריהם וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כסופא.

אך גם אחרי ברוריה ראינו נשים למדניות גדולות, כדוגמת ילתא אשת רב נחמן. רבנית אחת אף תירצה שאלה שמובאת בשו"ת התשב"ץ:
 

19. שו"ת תשב"ץ (ר' שלמה בן צמח דוראן, המאה ה-15, אלג'יר) חלק ג סימן עח

שאלת מפני מה שבח רבי אותו תלמיד שאמר מפני מה אין מוסקין בטהרה (פסחים ג' ע"ב) והיה לו לשבח האומר מפני מה מוסקין בטומאה לפי שקיצר לשונו ואמרינן לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה כדאיתא בפ"ק דפסחים (ג ע"ב):
תשובה יפה שאלת והרבה תירוצים נאמרו בזה... אבל שמעתי מאבא מארי ז"ל שאמר בשם הרבנית אשת הרב ר' יוסף בר' יוחנן אבי הרב ר' מתתי' זקנו של הרב ר' יוחנן שבדורינו כי הטעם ששבח אל האומר מפני מה אין מוסקין בטהרה לפי שדבר בלשון נקייה אף על פי שהאריך בלשונו ומה שאמרו לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה זהו הרב לתלמיד כדי שלא ישתבש בלשון ארוכה אבל התלמיד השואל מהרב לשון נקיה עדיף ולא בעי לשון קצרה שהרי הרב לבו רחב ולא יתבלבל בלשון ארוכה ותירוץ יפה הוא זה.

המהרש"ל (שו"ת סימן כט) מביא סיפור על סבתא שלו שהיתה יושבת ודורשת מאחורי וילון:
 

20. שו"ת מהרש"ל (ר' שלמה לוריא, המאה ה-16, פולין) - הערות סימן כט

כך כתב א"א מורי זקני מוהר"ר יוחנן לוריא ז"ל בספרו וזה לשונו: אני יוחנן בן כבוד התורה מהור"ר אהרן. בן מהור"ר נתנאל. בן מהור"ר יחיאל. בן מהור"א שמשון מערפורט. בן הרבנית מרת מרים בת הגאון מהור"ר שלמה שפירא ואחותו של מהור"ר פרץ מקושטניץ. ומאבותיו של מהור"ר שלמה שפירא לא פסקה תורה מהם עד רש"י ז"ל כולם זכרונם לברכה ומנוחתם כבוד. זאת ועוד אחרת, אותה הרבנית מרת מרים הנ"ל נ"ע תפסה ישיבה כמה ימים ושנים וישבה באוהל, וילון לפניה, ואמרה הלכה לפני בחורים מופלגים. כך קבלתי מאבותי בכתב ובע"פ עכ"ל א"מ זקני מהור"ר יוחנן לוריא הנ"ל.

השו"ת חוות יאיר, של הרב יאיר בכרך, נקרא כך על שם סבתו, חוה, כפי שהוא כותב בהקדמה, שהיתה אשה למדנית גדולה:
 

21. חוות יאיר (הרב יאיר חיים בכרך, המאה ה-17, גרמניה), הקדמה

...ומלבד כל זה בחרתי עוד בשם הזה להיות למזכרת טוב לזקינתי החסידה מרת חוה זצ"ל אם אבי הגאון מוהר"ר שמשון זצ"ל כי ראויה היא לכך הן מצד שממנה נתשלשל לי ולבית אבי יחוסי של עטרת תפארת הגאון הנודע ונזכר בפי המחברים מהר"ר ליב מפראג... והן מצד לימודה שהיתה יחידה במינה בדורה בתורה ונהירנא שהיה לה מדרש רבה בלי פירוש ולמדה בה על פי השגתה ושכלה, ובמקומות רבים השיגה על הרב מתנות כהונה ופירשה באופן אחר שכל השומע יבחין שהדין עמה. ואיזה דברים מהם כתבתי בכרכים משמה, וכן עשתה בפירוש מחזורים וסליחות ובפי' רש"י בחומש ועשרים וארבע ובתרגומים וספרים החיצוניים וכמה פעמים שנתחבטו בדבר גדולי הדור ובאה היא והושיטה בקנה...

ובדורנו, כמובן, אי אפשר לשכוח את המורה של כל מורי התנ"ך, נחמה ליבוביץ, שספריה וחוברותיה היו מקור ללימוד של רבנים ומורים חשובים.

נדמה לי כי אנו, שמלמדים את בנותינו את כל החכמות, נפשע במלאכתנו אם נשאיר בידיהם חוסר דוקא בחכמת התורה. הערמומיות נכנסת בלימוד כל החכמות, ולא רק בתורה. (חכמה בגויים תאמין). לכן יש צורך לחייב בנות ללמוד תורה שבכתב ויסודות האמונה (ע"פ דברי החפץ חיים), ולאפשר לבנות המעוניינות בכך ללמוד כל תחום שיחפצו בכך (ע"פ הדיוק שהאיסור הוא רק ללמד בכפיה, ודוקא לילדות קטנות).

ואמנם, יש לשים לב טוב לאופן שבו הדברים נלמדים. ישנו נושא רגיש מאוד, והוא רב שמלמד תורה לבנות. מדובר בתקופה שבה הבנות מתבגרות, ואין זה בריא לפתח מערכת קרובה של רב ותלמידה בשלב זה. לענ"ד רצוי מאוד שנשים ילמדו בנות, אם כי ללא קשר אישי, כגון בהרצאה בפני נשים רבות, איני רואה מניעה שאיש ילמד את הנשים.