טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

התם מיכסיא באליה – כבש האליה
 

"א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תיקנו תפלה בלחש? שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה. ולא? והא איכא: דמים, דם חטאת למעלה ודם עולה למטה! התם כהן הוא דידע. והאיכא: חטאת נקבה, עולה זכר! התם מיכסיא באליה. תינח כבשה, שעירה מאי איכא למימר? התם איהו דקא מיכסיף נפשיה, דאיבעי ליה לאיתויי כבשה וקא מייתי שעירה" (סוטה, לב ע"ב).

פירוש: אָמַר ר' יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: מִפְּנֵי מָה תִּיקְּנוּ תְּפִלָּה בְּלַחַשׁ כדי שלא לְבַיֵּישׁ אֶת עוֹבְרֵי עֲבֵירָה. וראיה לדבר: שֶׁהֲרֵי לא חָלַק הַכָּתוּב מָקוֹם בֵּין חַטָּאת לְעוֹלָה. ושואלים: וְלא? האם אין הבדל מקום? וְהָא אִיכָּא [והרי יש] הבדל מקום לגבי זריקת דָּמִים שאינם ניתנים באותו מקום, שדַּם חַטָּאת ניתן לְמַעְלָה ממחצית גובה המזבח, וְדַם עוֹלָה לְמַטָּה ממחצית גובהו! ומשיבים: הָתָם [שם] כּהֵן הוּא דְּיָדַע, [שיודע] אבל אחרים שאינם עומדים שם אינם יודעים. ומקשים: וְהָאִיכָּא [והרי יש] הבדל אחר הניכר לעין: חַטָּאת היא נְקֵבָה, ועוֹלָה היא זָכָר, ורואים אם כן לפי סוג הבהמה אם מביא חטאת או עולה! ומשיבים: הָתָם מִיכַּסְּיָא [שם בחטאת מכוסה היא] בְּאַלְיָה ואין מבחינים אם זכר או נקבה. ומקשים: תֵּינַח [נניח] דבר זה לגבי כִּבְשָׂה שמביא לחטאת, שכיון שיש לה אליה גדולה הריהי מכסה את איברי המין, אבל אם מביא לחטאתו שְׂעִירָה שאין לה אליה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר [מה יש לומר]? ומשיבים: אם מביא שעירה הָתָם אִיהוּ דְּקָא מִיכְסִיף נַפְשֵׁיהּ, [שם הוא שמבייש את עצמו], דְּאִיבָּעֵי לֵיהּ לְאִיתוּיֵי [שצריך היה לו להביא] כִּבְשָׂה אם רוצה היה להסתיר את הדבר וְקָא מַיְיתֵי [ומביא] שְׂעִירָה ואין לדאוג לבושתו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: כבש האליה    שם באנגלית: Fat-tailed Sheep    שם מדעי:  Ovis orientalis platyura

שם נרדף במקורות: כבשה, כשב, איל, רחל, יובל, כר, אימר, דיכרין 


נושא מרכזי:  אפשרות ההבחנה בין הזוויגים בשעירים לעומת כבשים

לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש הקש/י כאן.

רבי שמעון בן יוחי הוכיח שתפילת לחש תוקנה על מנת שלא לבייש עוברי עבירה מתוך כך שקרבן חטאת נשחט בצפון המזבח, במקום זהה לשחיטת העולה שאינה באה על חטא. מקשה הגמרא כיצד הדבר מסייע להסוות את ההקרבה על חטא הרי הזאת דם החטאת היא מעל חוט הסיקרא ואילו הזאת דם העולה היא מתחת לחוט. מתרצת הגמרא שמקום ההזאה גלוי רק לכהן ואם כן אין אפשרות לזהות אדם המקריב חטאת. מוסיפה הגמרא להקשות הרי ניתן להבחין בין חטאת לעולה על פי זוויג הבהמה שהרי לעולה יש להביא זכר בלבד. מתרצת הגמרא שהאליה מסתירה את זוויג הבהמה ולכן לא ניתן לזהות שמדובר בזכר. אמנם לשעירה אין אליה אך אם החוטא בחר להביא שיערה ולא כבשה כנראה שאינו מתבייש בחטאו משום שאם רצה יכול היה להביא כבשה (אלא אם כן חטא בעבודת כוכבים). ממהלך הסוגיה ניתן להסיק שלכבש בניגוד לעז יש אליה ושהיא גדולה די הצורך להסתיר את זוויג הבהמה. 

למסקנות זהות ניתן להגיע גם מהשקלא וטריא בגמרא במנחות (ג ע"א): "ותו: חטאת יחיד ששחטה לשם עולה תרצה, דחטאת נקבה ועולה זכר. מיכסיא באליה. התינח היכא דאייתי כבשה, אייתי שעירה מאי איכא למימר? אלא בין זכרים לנקבות לאו אדעתייהו דאינשי" (מנחות, ג ע"א). לשיטת רבה, בדעת רבי שמעון, קרבן שנעשה שלא לשמו עשוי להיות כשר ולרצות על מביאו, אם מעשיו מוכיחים עליו לשם מה הוא נועד מלכתחילה. מקשה הגמרא מדוע לשיטה זו קרבן חטאת יחיד לא יהיה כשר אם שחטו לשם עולה שהרי קרבנות אלו ניתנים לאבחנה על פי זוויג הבהמה. תירוץ הגמרא הוא שבכבשה לא ניתן להבחין בזוויג משום שבכבשה מכסה האליה את אחוריה. רש"י: מיכסיא – נקבות דרחל באליה בזנבה, ולא ידיעה". חוזרת ומקשה מיד הגמרא הרי לשעירים אין אליה וא"כ מדוע לא נכשיר באופן זה אם הביא שעירה לחטאת יחיד ושחטה לשם עולה? בסוגייתנו מפרש רש"י: "שעירה – דאין לה זנב, מאי איכא למימר". חשוב להעיר שהקביעה של רש"י "דאין לה זנב" איננה מוחלטת משום שכפי שראינו בעבר רש"י סובר שגם לעז יש זנב (אם כי קטן בהרבה מהכבשה, ראה במאמר "לימד על העז שאינה טעונה אליה") ולכן עלינו להניח שבגלל שאיננו מפותח כאלית הכבשה אין הוא מסתיר את אברי הרבייה. מסכמת הגמרא את הדיון בכך שאנשים אינם שמים לב להבדלי הזוויג בכל מקרה, כלומר גם בשעירה, למרות שאין לבהמה אליה.

ראוי להזכיר בהקשר זה את מאמרו של הרב דוד כוכב (ראה כאן) המתאר את יתרונה של הכבשה על השעירה המשתקף בדברי המשנה (כריתות, פ"ו מ"ט): "רבי שמעון אומר: כבשים קודמין לעזים בכל מקום. יכול מפני שהן מובחרין מהן? תלמוד לומר ואם כבש יביא קרבנו לחטאת, מלמד ששניהם שקולין". במקביל להצעה להבין את דברי הגמרא (זבחים, צ ע"א) האומרת "כבשים (קודמים) לשעירים שכן נתרבו באליה" כפשוטם (ראה במאמר) מציע הרב כוכב שהאליה מבטאת את מידת הצניעות הפיסית המבדילה בין הכבשה ובין השעירה: "... מיכסיא באליה. התינח היכא דאייתי כבשה, אייתי שעירה מאי איכא למימר?". 

על מוצא האליה  ראה במאמר "כבשה עדיפא שכן נתרבתה באליה".
.

טלה – מתוך גלגל המזלות בבית הכנסת בחמת טבריה.  בפסיפס האליה ניכרת היטב.		כבש האליה על פי תחריט מהמאה ה - 19       מקור

עז - נקבה
 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.