הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"מאי טעמא"; "הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו"
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
סוטה לב ע"א-ע"ב
קרית שמע. מנלן?
דכתיב: +דברים ו+ שמע ישראל, בכל לשון שאתה שומע.
תנו רבנן: קרית שמע ככתבה, דברי רבי, וחכמים אומרים: בכל לשון.
מאי טעמא דרבי?
אמר קרא: +דברים ו+ והיו, בהווייתן יהו.
ורבנן? אמר קרא: שמע, בכל לשון שאתה שומע.
ורבנן נמי הא כתיב והיו!
ההוא, שלא יקראנה למפרע.
ורבי, שלא יקראנה למפרע מנליה?
נפקא ליה מדברים הדברים.
ורבנן? דברים הדברים לא משמע להו.
ורבי נמי הכתיב שמע!
ההוא מיבעי ליה: להשמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך.
ורבנן? סברי לה כמאן דאמר: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא.
לימא קסבר רבי:
ראה מה שכתבתי על מסכת מגילה דף יז:
בגמרא:
קריאת שמע -
דתניא: קריאת שמע ככתבה דברי רבי, וחכמים אומרים: בכל לשון.
מאי טעמא דרבי? אמר קרא:
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יז עמוד ב
+דברים ו'+ והיו - בהויתן יהו.
ורבנן מאי טעמייהו? אמר קרא +דברים ו'+ שמע - בכל לשון שאתה שומע. -
ורבי נמי, הא כתיב שמע! -
ההוא מיבעי ליה: השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך.
ורבנן סברי כמאן דאמר: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא. -
ורבנן נמי, הכתיב והיו! -
ההוא מיבעי ליה שלא יקרא למפרע. -
ורבי, שלא יקרא למפרע מנא ליה? - מדברים הדברים. -
ורבנן - דברים הדברים לא משמע להו.
לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה,
דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה - למה לי למכתב והיו? -
אצטריך, סלקא דעתך שמע כרבנן - כתב רחמנא והיו.
לימא קסברי רבנן כל התורה בלשון הקודש נאמרה, דאי סלקא דעתך בכל לשון נאמרה - למה לי למכתב שמע? - איצטריך, סלקא דעתך אמינא והיו כרבי - כתב רחמנא שמע.
מבנה הסוגיה:
1. הגמרא מחפשת מקור לדין שלא יוצא ידי חובה בקריאת שמע "למפרע". יש אומרים שמדובר בקריאת פסוקים - ויש אומרים שמדובר בקריאת המילים - בסדר "הפוך" - מהסוף להתחלה.
לסוגיה זו יש שתי מקבילות נוספות בש"ס. במסכת ברכות דף יג - לגבי "מצוות צריכות כוונה"; במסכת סוטה דף לב - לגבי "בכל לשון".
2.
הגמרא מצטטת ברייתא ודנה במחלוקת בין "רבי" וחכמים:
קריאת שמע -
דתניא: קריאת שמע ככתבה דברי רבי, וחכמים אומרים: בכל לשון.
3.
הגמרא מתחילה לדון במחלוקת:
מאי טעמא דרבי? אמר קרא:
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יז עמוד ב
+דברים ו'+ והיו - בהויתן יהו.
בדרך כלל משמעות הביטוי "מאי טעמא" הוא למצוא נימוק שכלי של חכמים, ואילו כאשר הגמרא מחפשת מקור מהתורה לדין מסויים היא משתמשת בביטוי "מנלן"/ "מנא הני מילי".
כאן, הגמרא מחפשת מקור מהתורה, ובכל אופן היא משתמשת בביטוי "מאי טעמא" [הצירוף: "מאי טעמא?" "אמר קרא" - כ 75 מופעים בש"ס].
מדוע הגמרא מנסחת "מאי טעמא" ולא "מנלן":
3.1
אולי אפשר לומר, שהמחלוקת בין "רבי" וחכמים היא מחלוקת של "מסורת" ודרשות הפסוקים הם מעין "אסמכתא", ולכן כל "צד" מחפש איזו דרשה להעדיף מכח סברא.
3.2
[חידוש] אפשר לומר שבאמת המשמעות של "מאי טעמא" היא חיפוש טעם הגיוני, ובמקרים כמו בסוגייתנו, הגמרא לא רק מסתמכת על פסוק אלא היא "דורשת" אותו ויתכן אף שהיא מפרשת את הפסוק בניגוד לפשט.
3.3
הסבר נוסף לביטוי "מאי טעמא" או "מאי טעמיה ד...": כשיש מחלוקת בין תנאים אזי הגמרא משתמשת בביטוי הנ"ל, אולם כאשר היא מבררת רק את דעת המשנה ה"סתמית" אזי השימוש הוא בביטוי "מנלן" וכד'.
3.4
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תסז:
מנא הני מילי, כששואל על דברי תנא יחיד מוכח דהלכתא כוותיה מדלא קאמר בלשון מאי טעמא כ"כ מוהר"ש אלגאזי בספר גופי הלכות כלל תי"ג בשם ר' בצלאל בכלליו שמצא כן בשיטת סנהדרין נראה שהיא להר"ן...
כלומר, הביטוי "מאי טעמא" נועד ללמדנו שאין בהכרח שכך הלכה, לעומת הביטוי "מנלן" ו"מנא הני מילי" שמלמדנו שהלכה כדעה זאת.
3.5
בענין זה - הערה 3.4 לעיל - אומר רבי יוסף קארו בכללי הגמרא ["הליכות עולם" עמוד שג, סעיף תח]:
חח. בפרק י' דעירובין [פ"ז דערכין דף כה ב) ד"ה ור"ש, כתבו התוספות:
תימה שבתחלה שואל "מאי טעמא" דר"י, אלמא טעמא דר"ש מסתבר טפי, ואח"כ שואל מ"ט דר' שמעון אלמא טעמא דר"י מסתבר טפי עכ"ל.
ויש לתמוה על תמיהתם שכן דרך הגמרא שאחר שנתן טעם לשבח לר"י שייך למבעי א"כ מ"ט דר"ש
ונ"ל שאין זה תוספות אלא מאיזה חכם אחרון
מדברי התוס' כמו שהם – בלי ההערה של רבי יוסף קארו – משמע, שהביטוי "מאי טעמא דרבי..." מלמדנו שעורך הגמרא לא מסכים לדעה זו,
אמנם יש לברר אם יש הבדל בין הביטוי "מאי טעמא דרבי..." לבין הביטוי "ורבי... מאי טעמיה"
מתוס' עצמם, [בערכין, שם, וכן שם, בד"ה "מאי טעמיה דרבי אליעזר] משמע שכאשר הדרשה של התנא מוציאה את הפסוק מפשוטו, על זה נאמר "מאי טעמא" [כפי שאנחנו הסברנו לעיל].
3.6
בספר "הליכות עולם", בפירוש "יבין שמועה" – עמוד רפו, כללים רצו, רצז מביא שני פרושים נוספים לביטוי "מאי טעמא".
האחד – שאלת ברור: באיזה אופן מתבצע הדין [הקניין].
השני - "באיזה עניין", באיזה מקרה מדובר.
רש"י מסכת מועד קטן דף יט עמוד א: מאי טעמא ימים לא בטלו - כלומר: באיזה ענין לא בטלו ימים?
בסוגייתנו - מסכת מגילה דף יז ובמקבילות, במסכת ברכות ובמסכת סוטה - נראה לי ששתי המשמעויות הנ"ל לא מתאימות.
4.
ורבנן מאי טעמייהו? אמר קרא +דברים ו'+ שמע - בכל לשון שאתה שומע. -
ראה בסעיף הקודם. כשלדעה הראשונה היתה השאלה "מאי טעמא" הרי שלדיעה השניה הניסוח הוא "מאי טעמייהו".
5.
הגמרא מסבירה מדוע כל אחד מהחולקים לא מקבל את דרשת חברו.
ורבי נמי, הא כתיב שמע! -
ההוא מיבעי ליה: השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך.
ורבנן סברי כמאן דאמר: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא. -
ורבנן נמי, הכתיב והיו! -
ההוא מיבעי ליה שלא יקרא למפרע. -
ורבי, שלא יקרא למפרע מנא ליה? - מדברים הדברים. -
ורבנן - דברים הדברים לא משמע להו.
לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה,
דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה - למה לי למכתב והיו? -
אצטריך, סלקא דעתך שמע כרבנן - כתב רחמנא והיו.
לימא קסברי רבנן כל התורה בלשון הקודש נאמרה, דאי סלקא דעתך בכל לשון נאמרה - למה לי למכתב שמע? - איצטריך, סלקא דעתך אמינא והיו כרבי - כתב רחמנא שמע.
מסקנת הסוגיה - לצורך משנתנו - שהיא גם "סתם משנה" - היא, שגם לפי "רבי" וגם לפי חכמים אסור לקרוא למפרע את קריאת שמע.
6.
תוספות מסכת מגילה דף יז עמוד א:
הקורא את המגילה - רבנן אמרי אמר קרא שמע
נראה דהלכה כחכמים
חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים
ועוד
דקאמר ורבנן סברי כמאן דאמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ובפרק שני דברכות דף טו:) מסקינן כתנא קמא דרבי יוסי דאמר כן התם.
6.1
תוס' מסביר שבמחלוקת בברייתא הלכה כחכמים נגד "רבי". אמנם לגבי השאלה במשנתנו שאין לקרוא את המגילה למפרע אין מחלוקת בברייתא. המחלוקת ביניהם היא לגבי כמה פרטים שמוזכרים בברייתא.
6.2
נימוק אחד בתוס' הוא שהכלל הוא שהלכה כרבים "חכמים" - נגד "יחיד" - "רבי".
6.3
נימוק נוסף [תוס' משתמש בביטוי "ועוד" - האם תירוץ זה חולק על התירוץ הראשון?] - חכמים כאן בברייתא סוברים כדעת "תנא קמא" נגד רבי יוסי במשנה במסכת ברכות שסובר שהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא.
והגמרא שם - במסכת ברכות דף טו - פוסקת במפורש כדעת "תנא קמא" נגד רבי יוסי:
7.
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה י:
קורא אדם את שמע בכל לשון שיהיה מבינה, והקורא בכל לשון צריך להזהר מדברי שבוש שבאותו הלשון ומדקדק באותו הלשון כמו שמדקדק בלשון הקדש. +/השגת הראב"ד/ קורא אדם את שמע בכל לשון כו' עד ומדקדק באותו הלשון כמו שהוא מדקדק אם קראה בלשון הקדש. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אין זה מקובל על הדעת לפי שכל הלשונות פירוש הן ומי ידקדק אחר פירושו.+
8.
כסף משנה הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה י:
[י] קורא אדם את שמע וכו'. ברייתא שם [י"ג.] פלוגתא דרבי ורבנן ופסקו כרבנן
חדא משום דאין הלכה כרבי מחביריו
הכלל הוא שהלכה כרבי מחברו - בדרך כלל בברייתא - רק כשיחיד חולק עליו ולא רבים. ואין הלכה כמותו "מחביריו", דהיינו, שאין הלכה כמותו נגד "חכמים"="רבים".
8.1
נימוק נוסף:
ועוד דסתם לן תנא דמתני' כוותייהו בסוטה דף ל"ב:) פ' ואלו נאמרין דמני ק"ש בהדי הנאמרים בכל לשון:
הלכה כ"סתם משנה" שהיא משנתנו - במסכת סוטה דף לב.
9.
ביאור חדש מספיק הלכות קריאת שמע פרק ב הלכה י:
[י] קורא אדם את שמע וכו'. שם בר"פ פלוגתא דר' ורבנן ופסקו כרבנן חדא משום דאין הלכ' כרבי מחביריו כמ"ש בעירובין ד'
כלעיל בסעיף 8.
9.1
ועוד דת"ק שם ט"ו א' ס"ל כותייהו ואפסיק שם כת"ק כמ"ש בהיל' ח'
כלעיל בסעיף 6.3
9.2
ועוד דסתם מתני' דסוטה ד' ל"ב כוותייהו...
כלעיל בסעיף 8.1
10.
ויש להעיר: האם "רבי" עצמו קבע את משנתנו כ"סתם משנה" כדי לקבוע הלכה כמותה בניגוד לדברי עצמו בברייתא?
10.1
אבל אם הברייתא נכתבה/נערכה אחרי כתיבת/עריכת המשניות הרי שהלכה היתה צריכה להיות כ"רבי" עצמו, שהרי הוא בעל הסמכות להכריע את ההלכה - כמו שהוא מכריע את ההלכה באמצעות כתיבת משנה באופן שתהיה "סתם משנה".
