הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
הלכה בעניין פדיון שבויים
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
גיטין מה ע"א
מתני'. אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם;
ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם;
רשב"ג אומר: מפני תקנת השבויין.
גמ'. איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם - משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי?
ת"ש: דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב.
אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד?
דילמא שלא ברצון חכמים עבד.
ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם; רשב"ג אומר: מפני תקנת שבויין.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו, דליכא אלא חד.
מבנה הסוגיה:
1.
הרישא של המשנה:
מתני'. אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם;
2.
הסיפא של המשנה:
מחלוקת:
ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם;
רשב"ג אומר: מפני תקנת השבויין.
3.
אפשרויות א בהגדרת הנימוק בדין 1 לעיל:
גמ'. איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם - משום דוחקא דצבורא הוא,
3.1
אפשרויות ב בהגדרת הנימוק בדין 1 לעיל:
או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי?
3.2
הנפקא מינה בין שתי האפשרויות לעיל תהיה במקרה שאדם עשיר ירצה לפדות שבוי יתר על כדי דמיו, אזי לפי האמור בסעיף 3 - רשאי, אבל לפי האמור בסעיף 3.1 - יהיה אסור לו לפדות.
4.
נסיון לפשוט את הספק:
ת"ש: דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב.
4.1
אביי דוחה את נסיון ההוכחה:
אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד?
דילמא שלא ברצון חכמים עבד.
4.2
הערה כללית האם הביטוי "דלמא"/"ודלמא" נחשב כהסבר/תרוץ /דיחוי דחוק או סופי.
כלומר, מה פסק אביי עצמו למעשה?
5.
הסיפא של המשנה:
ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם; רשב"ג אומר: מפני תקנת שבויין.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו, דליכא אלא חד.
הגמרא "חוקרת" - "מאי בינייהו - לגבי הנימוק במשנה, מה שהיא לא עשתה לעיל בסעיפים 3-3.1 - לגבי שני הנימוקים בגמרא.
5.1
יש לכאורה קצת דמיון ביו שני הנושאים במשנה, האם "דואגים" למיידי והגלוי, או חוששים גם למען אחרים "נסתרים" - ראה "מתיבתא".
5.2
יש מעירים שהרישא היא "סתם משנה" ואין בה מחלוקת - לעומת הסיפא שיש בה מחלוקת.
6.
יש להשוות לסוגיה מקבילה במסכת כתובות דף נב [על המשנה שם בדף מא]:
תנו רבנן: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד עשרה בדמיה -
פעם ראשונה פודה,
מכאן ואילך, רצה - פודה, רצה - אינו פודה;
משמע שלגבי פדיון אשה [כשהבעל חייב לפדות את אשתו] כן פודים אותה יותר מכדי דמיה.
6.1
רשב"ג חולק על תנא קמא:
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נב עמוד ב:
אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם, מפני תקון העולם.
משמע שרשב"ג סובר כ"סתם משנה" - לעיל בסעיפים 1+5.2
6.2
והגמרא ממשיכה לדון בקשר בין הסכום שיש להוציא כדי לפדותה בהשוואה לגובה סכום כתובתה:
הא בכדי דמיהן פודין, אע"ג דפרקונה יותר על כתובתה;
ורמינהי: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה - פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך, רצה - פודה, רצה - אינו פודה;
ר"ש בן גמליאל אומר: אם היה פרקונה כנגד כתובתה - פודה, אם לאו - אינו פודה!
רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה.
7.
רא"ש מסכת כתובות פרק ד סימן כב:
ת"ר נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אין פודה [כתובות דף נב ע"ב] רשב"ג אומר אין פודין השבויים יתר על כדי דמיהם מפני תיקון העולם.
פסק רב אלפס ז"ל הלכה כרשב"ג משום דקתני סתמא דמתני' בגיטין (גיטין דף מה א) אין פודין את השבוים יתר על כדי דמיהם מפני תקון העולם ומשמע כל שבויין אפילו אשתו נמי
הוא מסתמך על סוגייתנו - מסכת גיטין דף מה - לעיל בסעיף 1. אבל הוא לא מזכיר כלל את המחלוקת בסוגייתנו לעיל בסעיף 3.
7.1
משמע מדבריו שכעיקרון יש לפסוק בברייתא כתנא קמא נגד רשב"ג לולא ה"סתם משנה" בסוגייתנו - מסכת גיטין דף מה.
7.2
משמע מדבריו גם שהכלל של "הלכה כרשב"ג במשנתנו" [לפי הפרשנים-פוסקים שנוקטים כלל זה] לא תקף בברייתא.
7.3
והוא מוסיף:
והר"ר מאיר הלוי ז"ל פסק כתנא קמא דהלכה כרבים
הוא טוען שכן יש לפסוק כתנא קמא ואין סתירה מה"סתם משנה":
ומתני' דגיטין איירי בשאר שבויין אבל אשתו כגופו וכמו שאדם יכול לפדות עצמו בכל ממונו אשתו נמי כיון דחייב לפדותה בתנאי כתובה כמו שיש לה ממון דמי וכן מסתבר.
כלומר, הסוגיה במסכת כתובות עוסקת באדם שפודה את אשתו ודינה שונה מפדיון שבוי "רגיל".
8.
תוספות מסכת גיטין דף מה עמוד א:
דלא ליגרבו ולייתו - והא דתניא בפ' נערה (כתובות דף נב.) נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשון פודה שאני אשתו דהויא כגופו יותר מבתו דהכא
ועל עצמו לא תיקנו שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו
ור' יהושע בן חנניא דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה בהניזקין (לקמן גיטין דף נח.) לפי שהיה מופלג בחכמה אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו.
משמע מתוס' כבסעיף 7.2 לעיל, והוא מרחיב לגבי החריגים מהכלל של משנתנו [מקרים בהם פודים גם מעל שווים: אדם פודה את עצמו; אשתו כגופו; "מופלג בחכמה" ; בשעת חורבן].
9.
רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ח הלכה יב:
אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם,
ואין מבריחין את השבויים מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן.
משמע מדברי הרמב"ם שהוא פוסק כאפשרות ב בסעיף 3.1
10.
רדב"ז הלכות מתנות עניים פרק ח הלכה יב:
[יב] אין פודין את השבויין יותר וכו'. גיטין בפ' השולח משנה ואית בה תרי טעמי משום דוחקא דצבורא א"נ משום דלא ליגררו ולייתו ופסק רבינו כי האי טעמא ונפקא מינה דאפי' רצו הקרובים אין מניחין אותם
ולא מבעיא למאן דאמר נפשטה בעיין
הוא מביא שיש מי שטוען שהבעיה בסוגייתנו - לעיל בסעיף 3- נפשטה ממסכת כתובות לעיל מכך שגם הבעל לא רשאי לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה.
וגם יתכן שהבעיה נפשטה מדברי אביי לעיל בסעיפים 4-4.1.
10.1
הוא מוסיף הסבר מיוחד לשיטת הרמב"ם:
אלא אפילו למ"ד דלא נפשטה ספיקא הוי ושב ואל תעשה הוא.
גם אם לא נפשטה ה"איבעיא" בסוגייתנו הרי שההכרעה תהיה "שב ואל תעשה" - לא לפדות ביותר מכדי דמיו בכל מקרה, גם אם יש לפודה כסף באופן שלא יוטל עומס על שאר היהודים.
10.2
ואפי' אשתו שהיא כגופו כתבו הרי"ף והרמב"ם בפי"ד מהלכות אישות שאין פודה אותה יותר מכדי שוויה ויש חולקין:
כבסעיף 10 לעיל.
