הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"אישתמיטתיה לרבי..."
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
קידושין עא ע"ב
אמר רב יוסף: כל שסיחתו בבבל משיאין לו אשה,
והאידנא דאיכא רמאי - חיישינן.
זעירי הוה קא מישתמיט מיניה דר' יוחנן, דהוה אמר ליה נסיב ברתי.
יומא חד הוו קאזלי באורחא, מטו לעורקמא דמיא,
ארכביה לר' יוחנן אכתפיה וקא מעבר ליה.
א"ל: אורייתן כשרה, בנתין לא כשרן? מאי דעתיך?
אילימא מדתנן: עשרה יוחסין עלו מבבל, כהני לויי, אטו כהני לויי וישראלי כולהו סליקו?
כי היכי דאישתיור מהני, אישתיור נמי מהני.
אישתמיטתיה הא דאמר ר"א: לא עלה עזרא מבבל - עד שעשאה כסולת נקייה ועלה.
1.
הגמרא מציינת שרבי יוחנן שכח את מה שאמר רבי אלעזר [שהיה תלמידו של רבי יוחנן].
2.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל לא:
אישתמיטתיה לרבי פלוני הא דאמר רבי פלוני, דאמרינן בכולי תלמודא הוא לשון נקיה ודרך כבוד לומר דבאותה שעה נשמט ממנו הדבר ההוא כי השכחה הוא טבע אנושית כוללת כל האישים ואם יש חילוק ביניהם בין רב למעט, חוט השני סימן כ' דף כ"ג ע"א בתשובתו אשר השיב לגדול א' כי אשום אשם לו על ההשגות שמשיג לקדמונים ובפרט באמרו שאישתמיט מינייהו דברי השיתא סדרי ע"ש שהפליא לעשות וזה מורה באצבע כמה וכמה דברים דאישתמיטו מהקדמונים גאוני עולם לך נא ראה רוב בקיאותו כי עצום הוא.
שכחה היא תופעה טבעית!
2.1
ולי אני הדיוט נלע"ד ראיה לדבריו דלשון אישתמיטתיה על דבר השכוח נאמר מהא דאיתא בפרק ו' דזבחים דף נ"ט א' דאמר רב מקרא הוא בידינו ושכחנוהו ולבתר דמייתי קרא קאמר רב כהנא היינו קרא דאשתמיט ליה לרב הרי דקאמר תלמודא אישתמיט על פסוק ששכח רב.
הוא מוכיח ששכחה היתה [של "רב"!] גם לגבי פסוק.
3.
ודע שכתב ר' בצלאל בשיטת כתובות פרק א' דף ע"ז ע"א דלא אמרינן כי האי לישנא אלא על משנה או על מימרת אמורא הקדמון ממנו ע"ש
ביטוי זה נאמר על אמורא [מאוחר] ששכח דברי תנא או דברי אמורא קדמון! [לא כסעיף 2.1?]
3.1
ויש לתמוה דהא בפרק עשרה יוחסין [קידושין דף ע"א ב'] מצינו דקאמר על רבי יוחנן אישתמיטיה הא דאמר רבי אלעזר וכו' אף ע"ג דרבי יוחנן רביה מובהק דר"א הוה כמו שהוכחתי באות התי"ו גבי תלמיד חבר בראיות נכונות ע"ש:
הוא מוכיח [מקשה] מסוגייתנו שרבי יוחנן שכח דבר שאמר תלמידו - רבי אלעזר.
4.
כל עניין הביטוי "אישתמיטתיה" קצת תמוה. הרי בכל קושיה ממשנה על אמורא [שלא תורצה] ניתן לומר "אישתמיטתיה".
וראה ב"בית אהן", כרך י, עמוד תח שמביא שני פירושים לביטוי הנ"ל. א. האמורא כלל לא שמע ממנה. ב. שמע ממנה אלא שכח אותה לזמן מוגבל.
5.
ונראה לי לומר בזה: אם האמורא חולק על אותה מימרא ודבריו נדחו הרי שהאמורא "טעה" להלכה. אבל אם גם האמורא למעשה מסכים למימרא, אלא שדבריו בסוגיה המדוברת נאמרו מתוך שכחת אותה מימרא, אז רק דבריו בסוגיה הספציפית נדחו, והאמורא עצמו בעצם מסכים לדחיה ומקבל אותה ואת הלכתה.
6.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תרסג:
תלמיד שהיה אומר בבית המדרש שמועה או הלכה בשם רבו היו מקבלין אותה בני הישיבה ממנו כאילו שמעוה מפי הרב עצמו בין למירמא דידיה אדידיה ובין לסמוך עליה לענין הלכה אי לא הוה תמן מאן דפליג עלה,
השומעים הלכה מתלמיד שאומר בשם רבו קיבלו זאת - שכך אמר רבו - כעובדה.
6.1
הוכחות לזה:
והגם שדברים אלו פשוטים הם לפני כל יודעי דת ודין רגע אדבר לתלמידי אשר כגילי ומקבלה ואילך מצות כהונה לברר וללבן דבר דבור על אופניו כדקא חזי אשר יאמר כי הוא זה, תנינן בפרק הערל [יבמות דף ע"ו ב'] אמרו לו אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה ופירש"י אם הלכה שמעת מרבותיך שהנקבות מותרות מיד נקבל ממך ע"כ...
... נמצאת אתה למד דשיטת הש"ס הכי ריהטא בכל דוכתא דכל תלמיד דקאמר שמעתתא משמיה דרביה מהימנינן ליה וחשיב לן כאילו נפק מפומיה דרביה בהדיא.
6.2
ולא זו אף זו:
וגדולה מזו אני אומר דאף היכא דהתלמיד קאמר לשמעתתיה בסתמא ולא קאמר לה בשם רביה עם כל זה אית לן למימר דמסתמא תורת רביה היא ומקשינן מזה על זה כאילו כל חד מינייהו אמרן לתרווייהו
גם כשתלמיד לא מדגיש שאומר דבר בשם רבו נחשב הדבר כמובן מאליו.
6.3
והוא מוכיח זאת:
ומנא אמינא לה מהא דאשכחנא בפרק מפנין [שבת דף קכ"ח א'] וכן בשלהי ביצה [ביצה דף מ' א'] דפריך והא רב הונא תלמיד דרב הוה ורב וכו'...
6.4
והוא מוכיח מסוגייתנו שלפעמים תלמיד אמר דבר שלא בשם רבו, שהרי מוכח מסוגייתנו שרבי אלעזר אמר דבר על דעת עצמו ולא בשם רבי יוחנן רבו:
... וכן בפרק עשרה יוחסין [קידושין דף ע"א ב'] איתא אשתמיטתיה לר' יוחנן הא דאמר ר' אלעזר לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה ועלה ע"כ הרי דגם בר' אלעזר שהיה תלמיד מובהק לר' יוחנן כמו שהוכחתי בכללי הרי"ש מצינו שהיה אומר מפי עצמו הלכות שלא שמען מר' יוחנן רביה
וזה מתיישב עם טענת הגמרא שרבי יוחנן שכח את ההלכה של רבי אלעזר, שהרי לא הוא עצמו - רבי יוחנן - אמר את ההלכה אלא תלמידו מעצמו [אבל רבי יוחנן הכיר את ההלכה של תלמידו - ואף הסכים לה].
6.5
ואף גם זאת נלע"ד לתרץ דהא דאמרינן דמימרת התלמיד היא מימרת רבו אין הכוונה דלעולם כל מה שאומר התלמיד וודאי הוא ששמע כן מרבו דהא לא אשכחן בכוליה תלמודא דמשבח שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם אלא גבי ר' אליעזר בלחוד כדאיתא בפ"ו דיומא דף ס"ו ב' ובפרק הישן [סוכה דף כ"ז ב'] [וסוכה דף כ"ח א'] ע"ש
אלא רצו בזה דמן הסתם אית לן למימר הכי כל עוד דלא אשכחן בגמרא בהדיא דלאו מרביה היא וכדהוכחנו לעיל בראיות ברורות אבל אה"נ דלפעמים היה התלמיד אומר מדיליה שמועות שלא נמסרו לו מרבו
תוספת: אולי הכוונה היא, שהתלמיד אמר על סמך היכרותו את שיטת רבו [בלבד]!
7.
וראה ב"מתיבתא", הערה ז:
7.1
המהרי"ט: במקום לומר שרבי יוחנן שכח את דברי רבי אלעזר תלמידו היה עדיף לומר שרבי יוחנן חולק עליו. [אבל ראה את דברינו לעיל בסוף סעיף 6.4].
והוא מיישב, שהגמרא מתכוונת לומר שמזעירי - ולא מרבי יוחנן - [שנפגש בסוגייתנו עם רבי יוחנן] נשכח דינו של רבי אלעזר.
8.
אולי הקטע הקודם תלוי בזיהויו של "זעירי" בסוגיה: אם היה רבו או תלמידו של רבי יוחנן:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תקסז
רבי יוחנן וזעירי, נלע"ד ברור דהלכה כר' יוחנן, דלדעת הרא"ש דתלמיד רב הוה כיון דקי"ל דהלכה כר' יוחנן לגבי רב כ"ש לגבי זעירי תלמידיה
ובלא זה נמי הנה מקום אתי להוכיח דהלכה כר' יוחנן לגבי זעירי מדאשכחנא אנא נמי בפ"ד דע"ז דף נ"ג א' דקאמר התם זעירי אמר ר' יוחנן כנראה דגם ר' יוחנן היה רביה דזעירי ומצאתיו יותר מפורש בדברי רש"י דפרק עשרה יוחסין [קידושין דף ע"א ב' דעלה דאמר ר' יוחנן לזעירי אורייתין כשר בנתין לא כשרן פירש הוא ז"ל תלמידי אתה ותורתי כשרה לך ובתי אינך חפץ ע"כ
וכן תמצא עוד לבעל שארית יוסף דקחשיב לזעירי עם תלמידי רבי יוחנן ע"ש
והכי אשכחנא תו להרמב"ן במלחמותיו ר"פ אלו עוברין שסתם בזה הלשון דר' יוחנן עדיפא דלא אשכחן אמורא דפליג עליה אלא זעירי תלמידיה ע"כ וכ"כ בפשיטות הר"ב ראשון לציון דף פ"ג א'
ומעתה מצינן גם אנן למימר להדיא דהלכה כרבי יוחנן לגבי זעירי כיון דתלמידיה הוה.
ברם נבהלתי מראות דברי מהר"י קורקוס מכ"י שהביא הר"ב חזון נחום בפי"ג דזבחים משנה ז' ואלו הן
ולעיקר הדין אין הלכה כר' יוחנן אלא כזעירי דמוקי רבנן דסברי פטור דזעירי רביה דר' יוחנן הוא וכו' ע"כ והוא דבר התמוה לרבים דאזל בתר איפכא איש אשר כמוהו שר וגדול בישראל וגם זה תימא שהר"ב חזון נחום שהעתיקו לא הרגיש בזה:
