טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

ובשני בצורת אפילו קב חרובין לא יאצור – חרוב

"... ומותר לאדם לאצור פירות בארץ ישראל ג' שנים, ערב שביעית, ושביעית, ומוצאי שביעית. ובשני בצורת אפילו קב חרובין לא יאצור, מפני שמכניס מארה בשערים" (בבא בתרא, צ ע"ב).

שם עברי: חרוב מצוי   שם באנגלית: Carob, Locust tree   שם מדעי: Ceratonia siliqua

שם נרדף במקורות: חרוב, חרובה, חרובית וחרוביתא (שמות נקבה לחרוב)


נושא מרכזי: החרוב כמאכל עניים פחות ערך וכמאכל בהמה?

לנושאים נוספים העוסקים בחרוב - לחץ כאן.

פרי החרוב הוא מאכל עניים פחות ערך ולכן כאשר אוסרת הברייתא לאצור פירות בשני בצורת, שמא יתייקרו השערים, היא אוסרת לא רק פירות בעלי ערך רב, אלא אפילו את החרוב. ממקורות שונים אנו לומדים על מעמדו הדל של החרוב. "אמר ר' אחא כתיב (ישעיה א) אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם, חרב תאכלו. חרובין תאכלו, דא"ר אחא: וצריך יהודאה לחירובא עביד תתובא (מדרש רבה ויקרא פרשה י"ג פסקה ד'). רב אחא מתאר ניגוד בין "טוב הארץ תאכלו" לבין החרובים. בהמשך הוא תולה את תשובת עם ישראל באכילת חרובים. כלומר, ההדרדרות הכלכלית, המתבטאת באכילת חרובים, מביאה בסופו של דבר לתשובה. ממדרש נוסף ניתן ללמוד שהחרוב בעל ערך נמוך מהדבילה. על הפסוק "והיה טעמו כטעם לשד השמן" נאמר: "... דבר אחר, מה הדד הזה תינוק ומצטער בשעה שפורש ממנו. כך היו ישראל מצטערים בשעה שפירשו מן המן, שנאמר: (יהושע ה) וישבות העם ממחרת, משל אומרים לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורים? מפני שאין לי פת חיטים. מפני מה אתה אוכל חרובים? מפני שאין לי דבילה" (ספרי, בהעלותך פיסקא ל"א).

לדעת פרופ' יהודה פליקס מנתה המשנה במסכת פאה (פ"א, מ"ה) את הפירות החייבים בפאה על פי סדר חשיבותם ולכן מופיע החרוב מיד לאחר האוג שלפריו כמעט אין ערך כפרי מאכל. "וּבָאִילָן, הָאוֹג וְהֶחָרוּבִין וְאֶגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים וְהַגְּפָנִים וְהָרִמּוֹנִים וְהַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים, חַיָּבִין בַּפֵּאָה" (פאה,). הגפנים ברשימה זאת מופיעים רק באמצע הרשימה משום שהיא מתייחסת לחשיבותם כפרי מאכל ולא לשימוש הנעשה בהם כמקור ליין.

ערכו הנמוך של החרוב עשוי לנבוע מסיבות שונות ואחת מהן הוא מרקמו הקשה המפריע בעת הלעיסה. על מנת להקל על האכילה ובמיוחד עבור זקנים נהגו לרסקו בעזרת כלים מיוחדים. הריסוק בשבת היה מותר "בשינוי" כלומר בעזרת כלים שאינם מיועדים לריסוק. "אין מרסקין דבלה וגרוגרות וחרובין לפני הזקנים בשבת, אבל מרסק הוא ביד של סכין, ובעץ הפרור ואינו חושש" (תוספתא, ביצה, א' י"ג).

בניגוד לערכו הכלכלי הנמוך יש לחרוב ערך תזונתי וקלורי גבוה. הוא מכיל 540 קק"ל ל – 100 גרם ויש בו חלבונים, ויטמינים ומינרלים חשובים. החרוב יכול לספק את הצרכים התזונתיים של האדם במשך פרקי זמן ארוכים. מפורסם הסיפור על רבי חנינא בן דוסא: "דאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" (ברכות, י"ז ע"ב, תענית כ"ד ע"ב). גם רבי שמעון בר יוחאי ובנו ניזונו תקופה ארוכה מחרובים: "... כי תקיף גזירתא אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא. איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא, והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא. כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו, כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא וכו'" (שבת, ל"ג ע"ב).
 

תמונה 1.  צילם: מיכה ארז		תמונה 2. חרוב בכפר עציון

הרחבה

החרוב כמזון בהמות

"דאמר רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי רבי יוסי בן שאול בשם רבי: אין אוכלין על המוקצה אלא על מקומו. דברי חכמים. רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי אוכלין על המוקצה בין על מקומו בין שלא על מקומו. מותיב רבי יוסי בן שאול לרבי והתנינן החרובין עד שלא כינסן לראש הגג. אמר ליה לא תתיביני חרובין. חרובין מאכל בהמה הן" (ירושלמי, וילנא, מעשרות, פ"ג הל' א'). מפרש ה"פני משה": "והתנינן. לקמן בפרקין החרובין עד שלא כינסן לראש הגג כדי לייבשן מוריד מהן לבהמה ופטור והרי מאכילה שלא במקום מוקצה שלהן וקתני פטור. לא תתיביני חרובין. לא תשיבני מדין דחרובין דטעמא משום דחרובין מאכל בהמה הן ואין בני אדם אוכלין אותן אלא ע"י הדחק והקילו חכמים במאכל בהמה".

מהירושלמי (וילנא, יומא, פ"ח הל' ז') ניתן להסיק שהחרובים הם מאכל תאווה לחמור: "מ"ט דר"י [שמות לב לא] אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב מה עבד לה ר' עקיבה מי גרם להם אני שהרביתי להם כסף וזהב למה שאין חמור נוהק אלא מתוך כפיפה של חרובין וכו'" מפרש "קרבן העדה": "שאין חמור נוהק. שמח ומשתגע ומזיק אלא מתוך שיש לו סל של חרובין בצוארו שמתענג בהן". מאמר זה מזכיר לנו את המזון המועדף על האריה: "אמרי דבי רבי ינאי: אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר" (ברכות, לב ע"א). גם כאן מפרש רש"י: "אין ארי נוהם - שמח ומשתגע ומזיק".
 

החרוב כמזון נחות

"רבי ישמעאל שיזורי ורבי שמעון אומרים כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה כגון תרומת הכליסין והחרובין ניטלת אחד מששים ותרומה טמאה ניטלת אחד מששים" (תוספתא, תרומות, ליברמן, פ"ה הל' ו'). בירושלמי (וילנא, פאה, פ"ח הל' ד') אנו לומדים שערכם הממוני של החרובים נמוך בהשוואה לתבואות ופירות אחרים: "מתניתין: אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטין וקב שעורים, ר"מ אומר חצי קב. קב וחצי כוסמין וקב גרוגרות או מנה דבילה. ר"ע אומר פרס. חצי לוג יין ר"ע אומר רביעית. רביעית שמן ר"ע אומר שמינית. ושאר כל הפירות אמר אבא שאול: כדי שימכרם ויקח בהן מזון שתי סעודות". גמרא תני רובע אורז, עוכלא תבלין, ליטרא ירק, שלשת קבין חרובין, חצי לוג יין, רביעית שמן, עשרה אגוזים, חמשה אפרסקין, שני רמונים ואתרוג אחד. מאי טעמא? ואכלו בשעריך ושבעו תן לו כדי שובעו".

ממשיך הירושלמי: "חזקיה שאל לאבוי מנא אילין שיעורייא? א"ל אהן צררא סמך דא ברתא ר"ח הוה יתיב קומי ר' והוא אמר טעמין והוא סתר אמר טעמין והוא סתר א"ל לא כלן מסתור אלא מבני". הרידב"ז מביא את גירסת הגר"א ומסביר: "חזקיה שאל לאבוי מנא אילין שיעוריא? ר"ח הוה יתיב קומי רבי והוא אמר טעמין והוא סתר אמר טעמין והוא סתר א"ל לא כלן מיסתר אלא מיבני אהן צרדא סמך דא ברותא. כן גי' הגר"א ז"ל בכי"ק. צרדא היא מלשון מכה לפניו באצבע צרדה ביומא (יט ע"ב). ברותא הוא מין ארז כדאיתא בר"ה (כג ע"א) ובכ"ד ובירוש' דכתובות (סופ"ז). ורצה לומר למה לך לסתור הלא שיעורין אלו נמסרו כך לחכמים בקבלה וא"כ סגי בטעם כל שהוא לסמוך הקבלה כמו שדי באצבע קטנה לסמוך ארז גדול כיון שעומד בלא"ה". לענ"ד "טעם כל שהוא" עשוי להיות ערך השוק של כל המוצרים הדרוש כדי לקנות מזון שתי סעודות.

"גמרא: תנינא מומין באילו נדרים? אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק: נדרה שלא לוכל בשר ושלא לשתות יין ושלא ללבוש בגדי צבעונין. אמר רבי זעירא: כלי פשתן הדקין הבאים מבית שן ככלי צבעונין הן. אמר רבי יוסי: מתניתא בשאמר לה על מנת שאין עליך נדרים אבל אם אמר על מנת שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא לוכל חרובין נדר הוא וכו'" (ירושלמי, וילנא, כתובות, פ"ז הל' ז'). הנדר שלא לאכול חרובים עומד כנגד הנדרים המשמעותיים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. מפרש "פני משה": "כל נדר. מוסיף הוא להתנות אפילו בדבר שאין מקפידין בני אדם בו ואפילו שלא לאכול חרובין נדר הוא". החרובים היו מזונו של בן העני בסיפור המובא בדברים רבה (ליברמן, עקב):

ושמרתם ועשיתם אותם, אם שמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלהיך לך וגו', מעשה בשני תינוקות שהיו מן שכונה אחת, והיה א' בן עני וא' בן עשיר, והיו הולכין לבית הספר בכל יום, בן העשיר היה הולך לבית הכנסת ועמו חתיכות בשר וביצים מה שהוא מתאוה כל דבר ממה שהיה אביו מותיר. בן העני היה הולך לבית הכנסת ועמו שני חרובין, והיה רואה לבן העשיר מה שיש עמו ונפשו מתעגמת עליו, והיה אביו של עני רואה את בנו פניו משונות, הלך אביו ולקח לו ליטרא אחת של בשר ובישלה, וכיון שבא הנער מבית הספר, א"ל אביו בוא ואכול מה שהיית מתאוה. עד שהוא הולך לתת לפניו, נכנס הכלב והושיט את ראשו לתוך הקדרה [וביקש להוציא את ראשו ולא היה יכול להוציאה ויצא הכלב וברח וראשו לתוך הקדרה], אמ' לבנו, בני, עמוד ונצא ונראה להיכן הלך הכלב, הואיל ולא נעשה תאותך, נציל את הקדרה. עמד (את) הוא ובנו ורצו אחר הכלב, וכיון שיצאו מתוך הבית נפל הבית, אמ' לבנו, בני, נודה ונשבח להקב"ה שלא יצאנו להציל את הקדר' אלא למלט נפשותינו, לכך אמ' להם משה שמרו מצוותיו כדי שישמור אתכם, הוי ושמר ה' אלהיך לך.

במדרש תנחומא (ורשא, ראה, סי' ח') אנו מוצאים: "מהו הסתופף, רבי תנחום ברבי חנילאי ורב, חד אמר אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אפילו יש לי פרקלטין וטרקלין בחוצה לארץ ואין לי אלא הסף בא"י בחרתי הסתופף וחד אמר אפילו לא יהא לי לאכול בא"י אלא סיפוף של חרובין בחרתי הסתופף וכו'". באגדת בראשית (בובר, פ"ו) מוזכרים החרובים כדבר קל ערך בהשוואה לחיטים ושעורים:

"מלפניך משפטי יצא. אומן גדול הי' דוד כשהי' מבקש דבר מן הב"ה מנגנו (פי' אינגיניו בלע"ז פי' הי' מעמיק מחשבתו כמו הנהו נגאני דארעא מיקרו (ב"ק דף ק"ג ב"ב דף ס"א) בורות עמוקות) היה שואל תחילה את הקלות, ואח"כ את החמורות. למה הי' דוד דומה, לאדם שהיה מבקש ללוות כור חיטים מצא את הדניסטוס (פי' המלוה), וא"ל בבקשה ממך מפני שאני בדוחק השאילני כור של חרובין, א"ל בא וטול, הולכין ליטול, א"ל השאילני כור של שעורים והנח כור של חרובים, א"ל בוא וטול, הולכין ליטול, א"ל בבקשה ממך הואיל שבפנים טובים אתה נותן עשה אותו כור של חיטים והשאילני תחתיו חרובין ושעורים, א"ל טול, ומי גרם לו, ששאל תחילה הקלות ואח"כ החמורות, הה"ד תפלה לדוד, [שמעה ה' צדק] הרי הקלות, ואח"כ החמורות מלפניך משפטי יצא [עיניך תחזינה מישרים] אמר לו הקדוש ברוך הוא ואני עושה, שנאמר הנני רב את ריבך וגו' ואת יריבך אנכי אריב".

ילקוט שמעוני (בהעלותך, רמז תשל"ה):

"... דבר אחר מה הדד הזה התינוק מצטער בשעה שפורש ממנו כך היו ישראל מצטערין בשעה שפרשו מן המן שנאמר וישבות המן ממחרת וגו', משל אומר לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורין, אמר להן מפני שאין לי פת חטין, מפני מה אתה אוכל חרובין, אמר להם מפני שאין לי לאכול דבלה, כך אלו היתה בידם כלום מאותה קמיצה שקמצו ביום שמת בו משה שאכלו ממנו ארבעים (שנה) [יום] לא רצו לאכול מתבואת ארץ כנען".
 

		חרוב – פירות בשלים. ניתן לראות בצידם פרי בשלב התפתחות ראשוני.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.