כלים זה לא ''הכול'' / רפי זברגר

בבא קמא דף  נ"ד

הרקע

למדנו במשנה בדף נ''ב על מה מתחייבים בנפילה לבור ברשות הרבים: נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, חמור וכליו ונתקרעו – חייב על הבהמה ופטור על הכלים. כלומר, בעל הבור מתחייב לשלם מתוך הנזקים שאירעו בתוך הבור, רק על הבהמות אך לא על הכלים שנפלו וניזוקו.
בסוף הדף הקודם, קבעה הגמרא כי המשנה איננה כשיטת רבי יהודה. שהרי רבי יהודה מחייב על נזקי כלים בבור.
הגמרא לומדת את מקור ההלכה לפי חכמים ורבי יהודה. חכמים דורשים על הפסוק וְנָֽפַל שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר (שמות כ"א, ל"ג)
שור – ולא אדם, חמור – ולא כלים. מתחייבים בנזק ''בור'' רק על השור והחמור ולא על האדם והכלים.
רבי יהודה מרבה גם כלים מן המילה א֥וֹ ולכן הוא סובר שחייבים בנזקי ''בור'' גם על כלים שניזוקו בבור.
 

הנושא

מהו המסר?

המסר שלנו הפעם מתייחס לאנשים אשר ''לוקחים קשה מאוד'' שבירת כלים בבית. מוכרת וידועה התופעה של שבירת כלים מידי פעם בבית. אם תוך כדי נקיונם בכיור, או נפל בדרך לשולחן או בדרך בחזרה לארון, או בכל מצב אחר.
יש אנשים אשר ניתן לומר עליהם, כאשר קורה ''אירוע'' כזה, כי ''חרב עליהם עולמם''. אם זה הילד שביצע את המעשה, הם יכולים לצעוק ולצרוח עליו, כאילו עשה ''מעשה נורא ואיום''. אצל אנשים אלו ניתן להבין הרבה יותר טוב את תשובת הגמרא שבירתן זו היא מיתתן – אנשים אלו ''אבלים'' על הכלים כמעט כמו על מותו של בן אדם.
למרות ההשוואה של הגמרא, ניתן לומר, שזו רק ''השוואה מיתודית'', אך בהחלט לא ''השוואה רעיונית''. אין להתייחס לשבירת כלי כאילו העולם נפל, סך הכול מדובר על כלים, אפילו שיש להם ערך קצת יותר גדול, סך הכול מדובר בכסף, שהלך לטמיון, וצריך אולי לברך, שהכסף שלנו הולך על כלים שבורים ולא על תרופות והוצאות רפואיות...